פאות ארוכות: מותר או אסור?

שאלה:

האם ישנה מגבלה הלכתית לאורך הפאה? והאם יש איזכור בספרי הפוסקים לכך? ומה דין מכירה וסירוק של פאות כאלה?

תשובה:

בנוגע לפאות ארוכות, בעלי הפשקווילים רגילים לכתוב שזה "אסור לכולי עלמא", גם ללא הגדרה מדוייקת לאורך הפאה האסורה כביכול. אך למעשה, רוב המתירים לא ירדו כלל לרזולוציה של אורך או רוחב הפאה. חלקם, כמו הגאון הרב עזריאל הילדסהיימר שהיה מגדולי הפוסקים בדור הקודם, גם כתבו במפורש שאין מגבלה הלכתית לכך: "עתה אני שואל איזהו גבול ישימו בארוכת ורחבת הפאה, אתמהה" (שו"ת רבי עזריאל חלק ב', אה"ע סי' ל"ו)... וכן משמע מפוסקים נוספים.

גם הגאון רבי שלמה הס זצ"ל, מגדולי הונגריה, בשו"ת "כרם שלמה", כתב ליישב את הגמ' בכתובות (סו:), ש"נתעטפה בשערה" איירי בפאה נכרית, וכדבריו כתב הגאון רבי יהושע שלמה ארדיט מאיזמיר, בספרו "חינא וחיסדא". ולדבריהם, בוודאי לא מדובר בפאה קצרה, כי לא שייך בה כלל "נתעטפה בשערה".

גם הגאון רבי יצחק עבאדי שליט"א, ראש כולל אוהל תורה ומתלמידי הגר"א קוטלר והחזו"א, כתב בשו"ת אור יצחק אה"ע סימן ג': 

"ובענין פאה נכרית לאשת איש אי שרי או לא, הנה לפי מה שכתבנו שכל הטעם של כיסוי הראש הוא שלא תיראה מנוולת, וא"כ בפאה נכרית הרי היא מקיימת מצוות הכיסוי שאינה נראית מנוולת, ואדרבה פאה נכרית הרי היא כקליעה, ובקליעה כבר הבאנו ראיה מהגמ' לעיל דזה נוי לאשה והיפך מניוול. ואף שמשמעות כמה ספרים נראה שטעם כיסוי הראש הוא כדי שלא להראות יופיה, הנה הוא טעות גמור, ומזה יצא להם שאם היא לובשת פאה נכרית יפה זה עוד יותר גרוע, וההיפך הוא האמת. 

והנה כתוב מפורש בגמ' (שבת צה.) ויבן ה' אלהים את הצלע, מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אל האדם, ע"כ. הרי דהשערות כשהם קלועות הוי נוי, והרי היא מקיימת שני דברים, גם כיסוי הראש וגם שתיראה נאה, וכמו אלה שמכסות ראשיהן במטפחת או בכובע, וכידוע שגם באלה יש מכל המינים, יפים יותר ויפים פחות, ובוודאי שלא יעלה על הדעת לומר לאשה ללבוש מה שפחות יפה, וכל אשה עם הטעם שלה, והרי כל בנות ישראל בנות מלכים הן וראויות הן לאיצטלה היפה ביותר". 

ועוד כתב, "ואף שיש פאה נכרית כזאת שבאמת האשה נראית בהם מנוולת על ידה, באופן שהשערות מפוזרות לכאן ולכאן ולכל ד' רוחות השמים, מ"מ הרי את ראשה היא כיסתה, והרי היא כלובשת בגד שמנוול אותה [שהרי אין זה שיער מחובר], וזה לא נוגע לדין כיסוי הראש".

גם מרן הגאון רבי שלום משאש ראב"ד ירושלים (שו"ת תבואות שמש אה"ע סי' קל"ח) כתב: "לא אסרו חכמים לאשה שתתייפה כל מה שתוכל, רק שיהיה בהיתר, ועל האנשים לשמור עצמם שלא יביטו בהם. ואם באנו לזה, הלא כמה נשים יפיפיות שאפי' יכסו ראשן במטפחת ובצעיף, הלא רק מחמת רוב יופיין יש גירוי יצה"ר, האם נאסור עליהם לצאת לשוק או נאמר להם לכסות פניהם כגויים כדי שלא יביטו בהם אנשים".

ההמצאה "עד קו הכתפיים"

בעלי הפשקווילים והתקנונים למיניהם, אוהבים את ההגדרה "עד קו הכתפיים". אך למעשה, הגדרה זו לא הובאה ברוב הפוסקים שעסקו בנדון, ואין לכך שום יסוד בהלכה. וכבר תמה על זה בשו"ת "אוסרי לגפן" (חלק ט' עמ' קע"ה והלאה). 

וזה לשונו שם: "נפק"מ למעשה משיטת המג"א וסיעתו, דאסור גם לבתולות לילך בשיער פרוע... וכפשטות השו"ע באה"ע, ולכן אוסרים על הנערות לילך בשיער ארוך המגיע עד הכתפיים ואינו אסוף. ויש להפליא על זה, שהרי המג"א לא חילק בין שיער המגיע עד הכתף ללא מגיע, ומה שנזכר ברש"י (כתובות טו:) ששערה פרוע על כתיפה (דכנראה משם לקחו גדר זה) כוונתו רק דכן הדרך כשסותרים הצמות, שמתפזר השיער על הכתף, אבל פשוט דגם מי שלא היה שערה ארוך כל כך, כשסותרת הצמות נקרא פרוע, וממילא כשפוסק השו"ע שלא תלכנה הפנויות פרועות ראש, אין חילוק בין ארוך לקצר, כל שהוא פרוע ואינו קלוע כצמות (או עכ"פ קשור יחד, שקוראים קוקו) אסור, ומה ההיתר היום. ואפשר דסבירא להו, דלעולם השיער אין בעצמותו ערוה (עכ"פ בבתולה), רק מנהג צניעות, והכל לפי המנהג, והמנהג כיום כעין פשרה בין המג"א לח"מ וב"ש ודרישה". עכ"ל. 

וגם בדבריו של ה"אוסרי לגפן" צריך עיון, כי לא תירץ בזה כלום, ועדיין לא מובן כלל מהיכן לקחו שבתולות או נשואות בפאה נכרית אסורות לצאת באופן שהשיער ארוך מן הכתף (לבד מהנושא של פאה יוצאת דופן, שבזה נדבר לקמן). 

והמג"א שהזכיר, אמנם אסר לבתולות ללכת בשערות סתורות, אולם האחרונים חלקו עליו בענין זה והתירו, והביאם הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ד' אה"ע סי' ג'), שהעתיק את דברי המג"א וכתב עליהם: 

"בשיטה מקובצת (כתובות טו:) בד"ה וראשה פרוע, כתב וזה לשונו, פירוש: מגולה, וכך היו נוהגין לבתולה ולא לאלמנה. והא דאמרינן לקמן (ע"ב) ופרע את ראש האשה, מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפירוע ראש, י"ל דבנשואות קא מיירי. מליקוטי הגאונים. ע"כ. ומוכח דבתולה שריא לילך בפירוע ראש אף בשערות סתורות, דבכל גוונא קאמר. ורק החילוק הוא בין בתולה לנשואה. וכ"כ המחצית השקל באו"ח שם, שהמנהג שהבתולות יוצאות לרה"ר בשערות סתורות מקליעתן. וכ"כ המגן גיבורים. וכן ראיתי להישועות יעקב באה"ע (סי' כ"א), שכתב להוכיח במישור מדעת השטמ"ק שאין חילוק בין סתורות לקלועות, ושאף שהמג"א כתב לאסור בסתורות, העולם נהגו להקל ויש להן ע"מ שיסמוכו. ע"ש. ופוק חזי מאי עמא דבר, שאפי' אצל החרדים לדבר ה' הבתולות הולכות בפרוע ראש ובשערות סתורות. ולכאורה י"ל שאף המג"א יודה להקל במקום שנהגו היתר בדבר".

כמו כן, יש שהביאו ראיה שסתירת שיער היא פריצות, שבסוטה מצינו שהכהן סותר קלעי שערה, ופירש רש"י (סוטה ח.) "סותר קלעי שערה, מרבה בגילויה שסותר קליעתה", עכ"ל. והיינו שסתירת קלעי שערה הוא הדגשת הגילוי ביותר, והדגשה זו היא פריצות. 

אולם אין זו ראיה כלל, כי שם מוכח רק שסתירת קלעי השיער הוא הדגשת הגילוי, אבל לא מבואר שם ענין אריכות השיער, והאם יש הבדל בין שיער סתור ארוך לקצר, וכמה הוא שיעור האורך המותר. וא"כ, מנלן לחלק בין פאה ארוכה לקצרה, כשכל אופן היא פרועת ראש ואין שערותיה קלועות. ובפרט ששם עיקר הענין הוא לפרוע ראשה ולנוולה, ולא רק להתיר קליעתה, ואין זה דומה לפאות זמננו שהן במראה מסודר. 

גדרי הצניעות שכתבו הפוסקים

כמו בפריטי לבוש אחרים, גם בפאה שייך הכלל הבסיסי ביותר בהלכות צניעות, והוא: לא להתבלט ולהיות יוצאת דופן משאר הנשים המצויות באותו מקום. 

פאה שאינה מצויה כלל באותו מקום, וממילא מושכת תשומת לב רבה וגורמת לאנשים להסתכל בפניה של אותה אשה, הרי זה פריצות. והפריצות היא לא עצם הפאה, אלא עצם העובדה שאשה זו גורמת לכולם להסתכל בפניה עקב היותה שונה, ועל ההסתכלות בפניה נאמר "ולא תתורו".

הוא הדין גם ל"שאל" או רעלה. היות ורוב הנשים בימינו לא נוהגות בזה, ממילא אותה אשה הלובשת שאל או רעלה, גורמת לכולם להסתכל בפניה (אם הם גלויים), וזה שואל את זה מי היא זו האשה השונה והמוזרה הזאת,  ויש בזה החטאת הרבים, והיפך הצניעות. כי אם פניה יפות, יבוא המסתכל לידי הרהור.

ההגדרה הפשוטה הנ"ל נכתבה ע"י הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א בשו"ת דת והלכה סימן א':

"קשה לתאר או לפרש כללים באיזה אופן הוה פריצות או לא, והעיקר שלא לעורר תימהון, וכגון שערות ארוכות ומסולסלות דהוה כבגדים אדומים שאסרו אז חז"ל, דהוה פריצות שמתבלטת יותר מדאי. וכן כאן אי אפשר לקבוע בזה שום כללים, אלא דבר אחד יש לזכור תמיד, שבצניעות פשוטו כמשמעו שלא תתבלט בתיקון שערותיה שיסתכלו עליה דוקא". 

וממילא יש לומר שרק פאה ארוכה באורך מוגזם ויוצא דופן באותו מקום, אסורה, כדין בגד אדום. ולאו דוקא "עד הכתף".

כך גם הגר"ח קנייבסקי שליט"א השיב לשואל (הגרא"ח שצ'יגל שליט"א מח"ס דולה ומשקה), שאין בהגדרת הצניעות לפאה גדר הלכתי, אלא הכל לפי הענין.

עוד העיד אחד הרבנים, ששאל את הגר"ד פיינשטיין שליט"א אודות פאה נכרית, והשיב לו שההגבלה היחידה היא שצריך לוודא שאינו בולט וחריג במראהו, בדיוק כמו שמלה ושאר בגדים, ואין פאה שונה בענין זה.

המנהג בפועל

אותם עסקנים שניסחו את התקנון וכתבו "עד הכתף", גרמו לכך שבפועל לא שמעו להם (אלא אם כן מאיימים בענישה בפועל, סילוק מהסמינר וכו'), כי הגבילו (במתכוון או שלא במתכוון) את כל הנשים לרכוש דוקא פאות קצרות, וזה גרם לכך שהפאות הארוכות התפשטו מאוד בציבור שומרי התורה.

וכפי שכתב החת"ס על גילוח במכונה (בענין מראית העין), יתכן ש"קלקלתם תקנתם", ע"י שהפך דבר זה לנדוש ואינו מעורר ענין יותר מדי. 

ומעין זה כתב בשו"ת "שירת בן הלוי" (סי' י"ג) להרב יצחק איתן הלוי, וזה לשונו: "ומה שטענו הרבה אחרונים שמנהג לבישת הפאה הונהג והשתרש ע"י קלי דעת ואפיקורסים, זה היה יציב וקיים אז. אבל מה נאמר ומה נדבר בדורינו כאשר כל מלבוש הנשים, אף היראות ביותר, הוא לבוש שהונהג ע"י פורקי עול והגרועים אף בין אומות העולם. החל מנעלי הנשים עם העקבים, המשך בגרבים הדקות והשמלה המראה מקצת החלק התחתון, וכלה בגרוע מכל בחלק העליון של השמלה המבליט את צורת האשה. כל זה לא נתיסד ע"י אנשים יראים. ואם נעמיד אשה הלבושה בדורינו בצניעות ליד נשים שהיו לבושות לפני מאתיים שנה ויותר, כפרוצה תחשב. וגם על מלבושים יותר צנועים משל היום צעקו גדולי הדור של זמנם. ואם כן לא הנחת אשה תחת בעלה. אלא יש צד להקל, אחרי שכבר נהגו במלבושים אלו החדשים הרבה שנים, הורגלה בהם העין ואינם מעוררים את היצר כמו אז, ואי אפשר עתה לכוף את כל העם ולאסור עליהם הכל מכל וכל. ואין דין הפאה שונה היום משאר המלבושים".

ועכ"פ אם מעמידים את ההלכה על עיקר הדין, לעולם לא יוצאות תקלות. בבחינת: "אל תצדק הרבה", וסמיך ליה "אל תרשע הרבה". ועיקר הדין הוא ללבוש פאה נורמלית, שאינה יוצאת דופן וחריגה באותו המקום, וכל אשה יודעת בעצמה מהו הגדר.

מכירה וסירוק של פאות לא צנועות

נחלקו הרמ"א והגר"א ביורה דעה סי' קנ"א, האם מותר למכור חפץ שישמש לאיסור, כשהקונה יכול לקנות אצל אחר. מדברי האחרונים נראה שנקטו לדינא כהרמ"א שמיקל. ואמנם נחלקו הפני משה והמשנה למלך האם קולא זו נוגעת כשהאחר הוא יהודי, אבל כבר הוכיח בבית יצחק סי' קיז מהתוס' בקידושין נ"ו שלא נחלקו אלא באופן שהיהודי השני יודע שעובר על איסור לפנ"ע ולא אם הוא שוגג. 

ועדיין יש לדון דגם להרמ"א שמיקל יש לאסור מדרבנן מצד מסייע ידי עוברי עבירה, אך יש כמה טעמים להקל בזה: חדא, הרמ"א הביא שנחלקו הראשונים האם יש בכלל איסור של מסייע וכתב שנהגו כדעת המקילים, ועוד שמדברי הש"ך והדגול מרבבה שם עולה שאיסור מסייע הוא מטעם אפרושי מאיסורא וזה לא שייך באופן שהלה לא ישמע לנו (ועי' ציץ אליעזר טו,יח שבחילונים בזמננו אין אפרושי מאיסורא מטעם זה). ועוד דלדעת רש"י (והכתב סופר (יו"ד פג) כתב כן בדעת תוס' והרא"ש, וכן מסיק הבנין ציון סי' טו) איסור מסייע הוא דווקא בשעת העבירה, לא שייך כאן שאינו בשעת מעשה.

וכאשר אשה באה לבקש סירוק וחפיפה של פאה בולטת במראה, יש לדון בהיתר אחר, שהנה במתני' פ"ה דשביעית מבואר שמותר להשאיל לאשה החשודה על השביעית נפה וכברה מפני דרכי שלום, ומבואר בר"ש שם בשם הירושלמי שמאחר ויש אפשרות שתשתמש בכלים למלאכת היתר כגון לברור חול ומעות, הרי שעל אף שלא מסתבר כלל שזו מטרת השאלה, מ"מ כיון דאיכא "תליה כל דהו" כלומר שאין האיסור מוכרח התירו מפני דרכי שלום. וא"כ באופן שבאה אשה עם פאה חריגה במראה יש מקום לדון שיש תליה כל דהו בכך שתלבש את הפאה בבית, או שאולי גרה במקום שמקובל ללבוש פאות כאלו ואינו מושך את העין. אך לא ברור לי מהו הגדר של "תליה כל דהו".

בנוסף לכל הנ"ל, היות ויש פוסקים המתירים פאות בכל אופן שיהיה, יש להתיר ע"פ המבי"ט ח"א סי' כ"א, שכותב שפירות נכרים יש בהם קדושת שמיטה, ומ"מ מתיר לקנות או למכור פירות נכרים לאותם שאינם אוכלים אותם בקדושת שביעית, וזה לשונו: "לא נדון אותם לדעתינו כעוורים שלא לתת לפניהם מכשול בדבר הנראה לנו איסור ואנו נזהרים ממנו והם נראה להם היתר ואינם נזהרים". וכן פסקו האג"מ (או"ח ח"א סי' קפו) והמנחת שלמה (ח"א סי' מד) לגבי מכירת פירות שמיטה למי שסומך על היתר מכירה.