האם "פאות ימינו" אסורות גם לשיטת המתירים? ואיך היתה נראית הפאה לפני 500 שנה?

שאלה:

הרבה טוענים כי כל המתירים לא דיברו על פאות ימינו, אלא על "פאות קש". והפאות של היום זה משהו אחר לגמרי, ולא את זה התירו. האם זה נכון?

תשובה:

אין בזה אפילו שמץ של אמת. ראשית כל – כחמישים פוסקים בדור שלנו התירו פאה, וברור שהם התכוונו לפאות "של היום" ולא של אתמול ושנה שעברה, ולפני 500 שנה; כשרב פוסק הלכה בימינו, הרי הוא מתכוון לפאות של ימינו, ואם הוא כותב שזה עדיף ממטפחת וכובע, הרי זה פשוטו כמשמעו.

שנית, עליך לדעת שאין שום הבדל בין הפאות בזמן המשנה, הגמרא, הראשונים והאחרונים, לבין זמננו אנו במאה שנים האחרונות. אין שום הבדל בין הפאה משנה שעברה לפאה בשנה הזאת, למעט שכלולים זוטרים כמו "קרקפת לבנה" (ומי יודע, אולי את ההמצאה הזאת גם המציאו בזמנם). מראה השיער הוא בדיוק אותו דבר, כי השיער לא השתנה.

וגם בזמן חז"ל יכלו לעשות פאות כמו בימינו, וכאשר כתב בספר "לבושה של תורה" חלק א': "כדי לעשות הפאה נכרית כמראה טבעי, לא משתמשים בשום המצאה טכנולוגית חדשה, רק משתמשים בשערות אדם בלי להכניסם לחומרים חריפים (שהיו עושים כן כדי להכינה לצביעה) ואין צובעים אותם כלל (ומעיקרא עושים פאה משערות שצבעם כצבע שערות האשה), ואין לוקחים שערות מכמה נשים לצרפם יחד (אלא כולה מאשה אחת או לכל היותר משתי נשים), וכל השערות מחוברת להבד של הפאה נכרית כהדרך שהן גדלין בראש (ולא מהפכין השערות מלמטה למעלה) והצד שהיה סמוך להקודקוד הוא הצד שמחברים להבד וכו', ומחברים השערות להבד באופן שיצא מהבד באופן שדומה ככל האפשר ליציאת השערות מעור הראש, ומחמת כל הדברים הטבעיים השערות שומרות זוהרן וטבען ויפיין. ונוסף לזה התפירה המדוייקת והמצומצמת להיות מכוון לראש האשה, ע"י זה הפאה נכרית נראית טבעית לגמרי וכאילו היא שערות האשה ממש. ובשאר הפאות מעבדים השערות כדי לצובען לצבע אחיד, וכדי לאחד שערות שונות יחד, וכל פעולות אלו מפקיעים מהם המראה טבעי שלהם. ולפ"ז אין שום סיבה שלא היה אפשרי לעשות פאה נכרית משוכללת לגמרי גם בימי חז"ל".

גם בזמן הגמ', מייצרי הפאות ניסו לדמות לפאות מראה טבעי, ואת זה מתאר אברהם מאיר ליפשיץ בריזל (מלמד דרדקי, שנלחם בפאות במשך עשרות שנים, והראשון שהחל את כל התעמולה בנושא) בחוברת שפירסם, והביא שם את הגמרא בנזיר, וכתב בזה הלשון: "העולה מדברי הגמרא, שאין כל הבדל בין הפאה נכרית לשער הטבעי לענין יופיה של האשה. כלומר למרות שהבעל יכול להפר כל נדר בנוגע ליופיה של אשתו, ואפילו אם מדובר רק בחסרון קטן ביותר ביופיה בעיני בעלה, כמו שכתב ברמב"ם הלכות נדרים פרק יב' וז"ל: "בדברים שבינו לבינה כגון שנשבעה או נדרה שלא תכחול (את עיניה) או שלא תתקשט.. או שלא תלבש רקמה" עכ"ל. אפילו הכי לענין שצריכה האשה לגלח את כל ראשה בסוף נזירותה אין הבעל יכול להפר את נזירותה כיוון שאפשר לה בפאה נכרית. רואים שאפילו לבעל המתבונן באשתו מקרוב אין כל חסרון ביופיה של אשתו המגולחת, כי "אפשר בפאה נכרית". ולכן הפאה הנכרית היא תחליף מושלם של השער לענין יופיה של האשה".

מראה הפאות בדורות הקודמים

כאשר מעיינים בספרי ההלכה, רואים שמזה דורות רבים היתה הפאה בעלת מראה טבעי לחלוטין, ועם זאת התירוה פוסקי ההלכה, בניגוד גמור להטוענים ש"גם המתירים לא התירו מראה טבעי". ואלה המפרסמים כן, רצונם הוא לאסור הכל, רק שלא רוצים לכתוב זאת במפורש. כמו כן הם רוצים לגרום למצב שאף אשה לא תסכים ללבוש את הפאה המכוערת שלדידם מותרת.

ולהלן לקט קצר מדברי הפוסקים שדיברו בנושא והזכירו את מראה הפאה בזמנם.

במשנה בשבת (דף סד.) נאמר, "יוצאה אשה בחוטי שיער, בין משלה ובין משל חברתה". ומכאן הביא הגר"א ראיה לדברי הרמ"א שהתיר פאה נכרית. וכן המג"א. וביאר מחצית השקל את דבריו: "ועיקר ראייתו מסיפא, דילדה לא תצא בשיער של זקנה", כלומר שהזקנה התקשטה בשערה הנאה של הילדה, ויצאה עמו לשוק (שבזה מדובר במשנה). ובגמ' שם: "בשלמא זקנה בשל ילדה, שבח הוא לה". ועוד שם, "כדי שלא תתגנה על בעלה". וברש"י שם: "כדי שלא תתגנה התירו לה קצת קישוטים הנאים". ובתשובות הגאונים שם: "פאה נכרית. שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה, ומניחין אותו בראשי כלות כל ימי חופתן". ובתוס' רי"ד שם: "וגם בפאה נכרית שהיא תכשיט". ובפני יהושע שם: "דשבח הוא לה, ומקישוטים הנאים שבאשה הוי". וברש"י בסנהדרין (דף קיב.): "פאה נכרית. גדיל של שערות דעלמא שעושין לנוי".

והרמב"ם בפירוש המשניות כתב: "פאה נכרית. כמו מגבעת, ידבקו בו שיער נאה, והרבה… כדי שתתקשט בשיער". הרי לך שכתב "שיער נאה" ולא נראה כקש, והדגיש שהאשה מתקשטת בו. והשלטי הגבורים כתב: "אותן הצדקניות דקאמר התם היו מתקשטות בפאות ההם". ועוד כתב, "לא שנא שערות דידה לא שנא שערות חברתה". וכן הרמ"א העתיק דבריו אלה והוסיף: "אע"ג דעבדה לקישוט". ושיער חברתה הרי הוא שיער טבעי, ויכול להיות יותר יפה משיער האשה עצמה.

וכן העתיק הפרישה, "לא שנא אם עשויה משערותיה, או משיער חברתה". וכן כתב הבאר היטב שם, "והוא הדין אם חתכה שיער של עצמה וחיברה אח"כ בראשה". והפמ"ג כתב, "עיין מגן אברהם, דפאה נכרית אפי' משערותיה התלושים אין הרהור". וכן העתיק אליה רבה את דברי הש"ג, "מותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, אפי' עשויה משערותיה". וכן כתב עטרת זקנים שם על דברי הרמ"א, "דוקא שערות הדבוקים לבשרה ממש, אבל בנחתכו אין בהם משום שיער באשה ערוה וגם לא משום פריעת ראש".

וכן כתב המשנה ברורה, שהביא את פמ"ג וכתב "ומשמע מיניה שם דאפילו שיער של עצמה שנחתך ואח"כ חיברה לראשה ג"כ יש להקל". וכן העתיק כף החיים, "והוא הדין אם חתכה שיער של עצמה וחיברה אח"כ בראשה". וכן כתב ערוך השולחן, "בין שהם עשויים משערה או משיער חברתה". וא"כ איך יתכן לומר שכל אותם המתירים לא התירו בפאות של ימינו, העשויות משיער טבעי, או נראות במראה טבעי, ואסרו בזה משום פריצות וכדומה?

ומלשונות הפוסקים האוסרים מוכח שדוקא מסיבה זו, שהפאה אינה ניכרת כלל, אסרו משום מראית העין:

מהר"י קצנלנבוגן, ראשון האוסרים: "ושלא יתקשטו בפאה נכרית, כי שיער באשה ערוה ולמראה עין יראה כאילו הוא שיער שלהם" (ספר י"ב דרשות. לפני כחמש מאות שנה).

תשובה מאהבה: "בזה נראין הן… כאילו יוצאות בשערות ראשן פריע פרעות בלי כיסוי כלל".

ישועות יעקב: "וכיון שאינו ניכר (!) אם הוא משיער גופה או משיער נכרית".

תפארת ישראל: "וקשה לי הרי אסור משום מראית עין, דמחזי כפרועת ראש".

תורת שבת: "וכן הוא אצל פאה נכרית דנשי דידן, שאין אדם יכול להבחין (!) אם בשיער עצמה או בפאה נכרית היא מתקשטת".

ר' שלמה קלוגר: "בזה הזמן הרבה פרוצות שהולכות בכוונה בשיער שלהן, א"כ אף ההולכות בפאה נכרית מה מהני זה, הרי הרואה לא יידע (!) ויסבור דשלה הוא".

ובספרו קנאת סופרים: "דהרי אי אפשר להכיר בלי הבחנה [=בלי להתבונן] אם הוא שיער שלה או של אחרת".

שו"ת חסד לאברהם (לפני מאתיים שנה): "שנראה כאילו הולכות בשערות עצמן מגולות… שניהם דומין זה לזה ואין היכר כלל בין פאה נכרית לשערות עצמן".

ברכת שלמה (דף ח', נדפס בתרפ"ח): "התחילו עתה ללכת בפאות העשוייין משערות קצרות תלויים באופן שאין ניכר כלל אם היא נשואה או פנויה, ונראה ממש כהולכת בגילוי שיער"…

הכיצד אפשר לומר שבזמן ההוא היו פאות קש, שהרואה היה מבחין בכך ממרחק של מאה מטר?

כמו כן, את ההשוואה בין פאות "ימינו" לפאות בדורות הקודמים, עושים ע"י השוואה בין הפאה שעברה בירושה מהסבתא. כידוע, פאה שאינה עוברת חפיפה בכל חודשיים שלושה, הופכת ל"קש", וקל וחומר אם הפאה לא עברה חפיפה במשך עשרות שנים. מכאן ההבדל שיתכן בין פאות ימינו לפאות בדורות הקודמים. אולם כאשר הפאות דאז היו חדשות, הן היו נראות כשיער האשה עצמה.

אמנם, חלק קטן מהפוסקים כתבו שאם הפאה אינה ניכרת כלל, כלומר שגם המתבונן מקרוב לא יכול לזהות שזו פאה, יהיה אסור, וכן פסק הגר"ח קניבסקי שליט"א, כדלהלן. שיטת הגרח"ק נובעת מכך שמשמע מדברי הסטייפלר (באגרותיו) שחשש לדעת המהרי"ל דיסקין שאסר משום מראית העין, ולכן חשש גם הגרח"ק לזה. לכן יש להדגיש כי החומרא נובעת משיטת האוסרים וללא קשר להמתירים (כי המתירים לא חשו למראית העין כלל).

דברי הגרח"ק הובאו בספר "חן וכבוד", בתשובה לשאלות המחבר, והגרח"ק גם הסכים לפרסם זאת בשמו. במענה לשאלה, וזה לשונה: "מה דינן של פאות שאינן ארוכות מאוד או פרועות, אך עשויות משיער טבעי ומראה טבעי להן. האם מותר לנשים נשואות ללובשן?" ענה הרב בזה הלשון: "אם זה נראה ממש כשערה, ואי אפשר להבחין, יש להחמיר".

ובמענה לשאלה, וזה לשונה: "רוב ככל הפאות ניתן להבחין אם היא פאה או שיער עצמה, ע"י כמה סימנים: א. הפאה גבוהה יותר משיער עצמה. ב. הפאה מבריקה יותר משיער עצמה. ג. רוב תסרוקות הפאות הצנועות, הן ישרות ולא מקורזלות, וניתן לזהות פאה ע"פ התסרוקת, ובפרט שרוב הרווקות הולכות בשיער אסוף כתקנון בתי הספר והסמינרים. ד. המתבונן יכול לראות שאין שרשי השיער יוצאים מהראש. האם גם בפאות אלו היתה כוונת כת"ר שיש להחמיר?" ענה הרב בזה הלשון: "אם המתבונן יכול להבחין, המנהג להקל".

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.
אתר זה נבנה באמצעות