שאלה: מעיון שטחי בחן וכבוד ראיתי שרבים בין הפוסקים המתירים שמונה הם כאלו שכתבו רק היתר לקרוא ק"ש כנגדה.
תשובה:
ראשית, אפילו בעיון שטחי היית צריך לראות שלא מדובר ביותר מחמישה פוסקים, שציטטו את הרמ"א, ועליהם אפשר לומר ש"פסקו כרמ"א שדיבר רק על ק"ש"....
כמה זה חמישה מתוך מאה ושלושים? האם זה "רבים בין הפוסקים"? (אלא אם נאמר שמיעוט רבים שניים)...
ואלו הם: הלבוש, עולת תמיד, דברי חכמים, הלכה ברורה, דרך החיים.
שנית, עליך להבין שההבנה "התיר רק לק"ש אבל לא לרה"ר" היא אולי מושג שרגילים בו כיום כל אלה שמצטטים את הגר"ע יוסף, אבל אין לה יסוד כלל, ומקורה רק ביעב"ץ בספרו "מור וקציעה" (על השו"ע סי' ע"ה), "שאפשר לומר" שהרמ"א התיר פאה נכרית רק לק"ש ולא ברה"ר, וחולק בזה על המג"א שפירש כוונת הרמ"א אף ברה"ר. והוסיף וכתב ראיה לכך, תדע דהא לא מייתי לה באה"ע, לא בסי' כ"א ולא בסי' קט"ו. ורק בדרכי משה הביא דין הש"ג שהתיר אף ברה"ר, ולא בשו"ע.
והנה מלבד שכל הגדולים שלפני היעב"ץ (שחי כמאתיים שנה אחר הרמ"א) הבינו שלא כדברי היעב"ץ ופירשו דברי הרמ"א שמתיר אף ברה"ר, וכגון המג"א, המקור חיים, עטרת זקנים, באר היטב (או"ח סי' ע"ה ואה"ע סי' קט"ו), מחצית השקל, פרי מגדים, הגר"א (שהביא ראיה לרמ"א ממתני' דשבת, ולענין שיער באשה ערוה אין שום ראיה משם), כולם הבינו בפשטות ברמ"א אף ברה"ר. גם בשדי חמד הביא שה"כפי אהרן" תמה על היעב"ץ וכתב שפירושו ברמ"א דחוק.
וכן כתבו האחרונים, שפירוש היעב"ץ הוא דוחק גדול, מפני כמה וכמה טעמים:
א. כמו שהקשה ב"בית אהרן" (קריספין, אה"ע ד' ל"ט), שהרי בדרכי משה סי' ש"ג ודאי התיר אף לצאת לרה"ר, שהרי איירי שם במה אשה יוצאה. והביא שם בפשיטות את דין הש"ג, וא"כ לא מסתבר שיפסוק כוותיה בדרכי משה, ויחזור בו ברמ"א. ובכלל, הרבה הלכות מביא בדרכי משה ולא בשו"ע, ומעולם לא שמענו שכיון שלא הביא בשו"ע הרי זו ראיה שחזר בו. והטעם שלא הביאו בשו"ע סי' ש"ג, כיון שכבר הביאו בסי' ע"ה בשו"ע ולא הוצרך להביאו שוב בסי' ש"ג, שכלל לא איירי בענין הלכות פאה נכרית, לא לענין ק"ש ולא לענין אחר. אבל כיון שהביאו בסי' ע"ה וסמך ידו על סברת הש"ג, פשוט שכוונתו לכל מילי לפסוק כוותיה.
ב. ועוד, שהרמ"א בעצמו בסי' ע"ה ציין לדבריו בסי' ש"ג, ושם איירי בענין יציאה לרה"ר ללא קשר לדין קריאת שמע.
ג. גם בסוף ההגה בשו"ע כתב הרמ"א את המקור לדבריו, "הגהות אלפסי החדשים", והרי הש"ג כתב להדיא את דבריו לא רק לענין קריאת שמע, ודוחק גדול לומר שכוונתו לפסוק כש"ג רק לענין ק"ש ותו לא.
ד. והרי לשון הרמ"א בסי' ע"ה סעיף ב', "הגה: והוא הדין השערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן, וכל שכן שיער נכרית, אפי' דרכה לכסות". והיינו אחר שכתב שמותר לקרות ק"ש כנגד שיער היוצא מצמתן, שזה מותר אף ברה"ר, כתב "וכל שכן" שיער נכרית, היינו שזה יותר פשוט להיתר משיער היוצא מצמתן, וא"כ כמו ששיער היוצא חוץ לצמתן מותר אף ברה"ר, מותר פאה ברה"ר מכל שכן.
ה. גם מלשונו "אפי' דרכה לכסות", משמע שכ"ש אם אין דרכה לכסות, א"כ להדיא שמותר "לא לכסות" ולא רק לענין ק"ש מותר (וראה להלן את הביאור בדבריו במש"כ "דרכה לכסות"). ולכן המג"א ושו"ע הרב והמשנ"ב נקטו בפירוש להלכה דלא כיעב"ץ, והיה פשוט להם שהרמ"א התיר גם לענין פריעת ראש ולא רק לענין ק"ש.
ואם כן, ברור שזה דוחק גדול לפרש כך ברמ"א, ורק אחד מהפוסקים האוסרים פאה דחק בזה "בדרך אפשר".
שלישית, יש לציין שמתוך מאה ושלושים פוסקים שהתירו פאה, רבים מהם הסתמכו או ציינו את הרמ"א בסי' ע"ה כמקור להיתר, למרות שסי' זה עוסק בקריאת שמע. אציין כמה מהם:
הפמ"ג כתב להתיר פאה על סמך דברי הרמ"א בסי' ע"ה:
"ומכל מקום במדינות שיוצאין בפאה נכרית מגולה, יש להם לסמוך על השו"ע כאמור" (כוונתו לשו"ע סי' ע"ה, דהיינו הרמ"א שם).
גם הגאון רבי שלמה חלמא זצ"ל, בעל "מרכבת המשנה" על הרמב"ם, בספרו "שולחן תמיד" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה) הביא את הרמ"א והתיר לפיו:
"וכל שכן שיער נכרית, אפי' של עצמה שחתכה מראשה ועשתה פאה נכרית, אפי' דרכה לכסות, כיון שמותר לכתחילה לגלות אין בזה משום ערוה".
גם הגר"א, הביא מקור להרמ"א מ"חוטי שיער" (שהוא ענין יציאה לרשות הרבים), והבין שמדבר ברה"ר ולא רק לק"ש.
גם הגאון רבי שניאור זלמן מלאדי זצ"ל, בעל ה"תניא", ב"שו"ע הרב" (או"ח סי' ע"ה סעיף ד'. הובא לדפוס בשנת תק"ע) הבין מהרמ"א להתיר:
"שיער של אשה שדרכה לכסותה ערוה היא, מפני שמביא לידי הרהור, ואסור לקרות או להתפלל כנגדה על דרך שנתבאר, אפילו היא אשתו. אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש, וכן שערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן בקצת ארצות, מותר לקרות כנגדן, שכיון שרגילין בהן אינן מביאין לידי הרהור. ופאה נכרית, אפילו דרכה לכסותה, מותר לקרות כנגדה, וגם מותר לגלותה ואין בה משום יוצאה וראשה פרוע, שהוא אסור מן התורה באשת איש".
גם הגאון בעל "מאורי אור" (לפני כשלוש מאות שנה) הסתמך על הרמ"א בסי' ע"ה:
"אבל פאה נכרית מסתברא להיתר, כדין רבינו הרמ"א. ונהניתי שמצאתי המג"א שם כתב להתיר".
גם הגאון רבי ברוך ייטלס זצ"ל, בעל ספר "טעם המלך", הובאו דבריו בשו"ת תשובה מאהבה (חלק א' סי' מ"ז. נדפס בשנת תקפ"ו) התיר ע"פ הרמ"א בסי' ע"ה:
"וגם רבינו מורנו הרמ"א פה בסי' ע"ה, ויותר מזה בדרכי משה סי' ש"ג, כתב בפירוש שמותר לצאת אשה בשערות גלויות בין אם שערות עצמה בין של חברתה. וגם הגאון בעל הלבושים פה בסי' ע"ה מסכים עם הרמ"א".
גם הגאון רבי ישכר דובעריש זצ"ל, בספרו "עבודת היום" (סי' ע"ה סעיף ה'. נדפס בשנת תרכ"ז), התיר ע"פ הרמ"א (ראה מקור בסוגריים שכתב המחבר - וכתב זאת על סימן ע"ה):
"פאה נכרית אפי' דרכן לכסותה מותר לקרות כנגדה, ואין חילוק בין אם הם משיער שלה או משל אחרים, ויש מחמירין אם השערות שלה, שנחתכו ואח"כ חיברה בראשה כדי שתהא נראית בעלת שיער (מגן גיבורים ועטרת זקנים). וגם מותר לגלותן ואין בזה משום יוצאה וראשה פרוע שהוא אסור מן התורה באשת איש, מדכתיב ופרע את ראש האשה מכלל שהיתה מכוסה (רמ"א)".
גם הגאון הספרדי רבי יצחק אבולעפיא זצ"ל, בשו"ת "פני יצחק" (חלק ו' אה"ע סי' ו'. נדפס בשנת תרל"א), התיר ע"פ הרמ"א בסי' ע"ה:
"ורואה אנכי דלא הרב שלטי הגיבורים לחודיה קאי בסברא זו להתיר פאה נכרית, אלא גם הגאון מור"ם ז"ל [הרמ"א] באורח חיים סי' ע"ה קאי כוותיה, דעל מש"כ מרן ז"ל שם דהבתולות שדרכן לילך פרועות ראש מותר לקרות ק"ש כנגדן, סיים עלה מור"ם ז"ל: והוא הדין השערות של נשים שרגילין לצאת חוץ לצמתן, וכ"ש שיער נכרית אפי' דרכה לכסות. עכ"ל. ועיין עוד שם בבאר היטב ס"ק ח' משם עטרת זקנים מש"כ עוד בזה. הרי דגם מור"ם והעט"ז פשיטא להו דשרי ללבוש פאה נכרית".
גם הגאון רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל (ה"חפץ חיים"), בספרו "משנה ברורה" (על השו"ע סי' ע"ה ס"ק ט"ו. נדפס בשנת תרס"ז), הבין כך מהרמ"א בסימן ע"ה:
"שיער נכרית. קרי נכרית להשיער שנחתך ואינו דבוק לבשרה, וסבירא ליה דעל זה לא אמרו חז"ל שיער באשה ערוה, וגם מותר לגלותה ואין בה משום פריעת הראש".
גם הגאון רבי שבתי פיינבערג זצ"ל, רב במיכיילישאק (וילנא), בספרו "אפיקי מגינים" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ב' ס"ק י"ב. נדפס בשנת תרס"ט), התיר ע"פ הרמ"א בסי' ע"ה:
"וכל שכן פאה נכרית, כצ"ל. דמותר לכתחילה לצאת בו אפי' מגולה, ואפי' חתכה שיער של עצמה וחיברה אח"כ בראשה יש להקל".
וגם הגר"מ פיינשטיין התיר ע"פ הרמ"א בסי' ע"ה, וצירף לו את סי' ש"ג:
"אף דאיכא מאן דחושש לאסור פאה נכרית משום מראית עין... מ"מ רוב רבותינו וגם מאלו שסומכין עיקרי ההוראה עליהם מתירים, והם הרמ"א שם ובסימן ש"ג בדרכי משה".... (הרמ"א "שם" כוונתו לסימן ע"ה).
וכן הגר"נ קרליץ התיר ע"פ הרמ"א בסי' ע"ה (וכעין זה גם הגר"ח קניבסקי בספרו שונה הלכות):
"ולענין פאה נכרית כתב ברמ"א שם דמותר לקרות ק"ש כנגדה, וביאר במשנה ברורה שם דס"ל דעל זה לא אמרו חז"ל שיער באשה ערוה, וגם מותר לגלותה, ואין בה משום פריעת הראש, והיינו דמותר לצאת בה אפי' ברשות הרבים" (אריכות וכפילות הלשון - לאפוקי מהטועים).
וכן לגבי שיער שחוץ לצמתה המוזכר ברמ"א לק"ש, הגר"ח פלאג'י כותב על הרמ"א שנשים הבאות למקום שנהגו לגלותן (את השערות שחוץ לצמתה) מותרות לגלותן, וכמובן איירי ברה"ר ולא איירי בק"ש.
גם אליה רבה מצטט את תשובת מהר"ם אלשקר להתיר יציאה כך לרה"ר.
גם לשון שו"ע הרב משמע כך "שרגילין לגלותן" ובפשטות פירושו שרגילין תמיד לגלותן.
גם ערוך השולחן מביא תשובת מהר"ם אלשקר דאיירי ברשות הרבים.
גם משנ"ב במקום מדבר על מנהג המקום לגלות השערות האלה או לא (בפשטות, ברה"ר).
רביעית, אם נסכם לגבי חמשת השמות הנ"ל, יש לומר בפשטות מדפסק כרמ"א, וראה את מקורו בסי' ש"ג, ובפרט שהרמ"א ציין לאותו מקום כאן בדרכי משה סי' ע"ה, משמע בפשיטות שפסק כדעת הש"ג להתיר פאה גם ברה"ר, ואם היתה דעתו לחלוק ולהתיר רק לענין ק"ש, בוודאי היה כותב זאת, וכמו שהסיק בשו"ת "פני יצחק" לעיל ע"ש. ופאה נכרית היא כשאר הדברים האמורים בפיסקה זו, דהיינו - שיער הרווקות ושיער היוצא מחוץ לצמתן, שההיתר הוא גם ברה"ר ולא רק לק"ש.