אשה שאמה נוהגת במטפחת, יכולה ללבוש פאה?
שאלה:
האם אשה שאמה וסבתה נהגו לכסות במטפחת, יכולה לכסות ראשה בפאה?
תשובה:
חובת כיסוי הראש היא מדאורייתא (לדעת רוב הפוסקים), אך סוג וסגנון הכיסוי הוא מדרבנן - "דת יהודית", דהיינו מנהג בנות ישראל הכשרות באותו זמן ובאותו מקום, ללא קשר למנהג האמהות, ולכן לא משנה מה נהגה האמא.
בפרט לדעות הסוברות שפאה עדיפה על מטפחת, שלשיטתם חבישת פאה היא חומרא ולא קולא, כמו הרבי מליובאוויטש זצ"ל: "יש מקום לומר שמי שהוא יטעון על דבר הנהגת האמהות שלאו דוקא בפאה [אלא מטפחת או כובע, ויש בזה משום "אל תיטוש"]. אבל כבר מילתי אמורה (בהקדם הידוע בחסידות, אשר כל היפך הברכות שבתורה, באמת ברכות הם. עיין לקו"ת פרשת בחוקותי) שהרי זה מברכות עקבתא דמשיחא, אשר בת קמה באמה להוסיף עליה בשמירת התורה והמצוה" (אגרות קודש חלק ט"ו, איגרת ה'תקי"ג).
וכן כתב הגר"ב זילבר זצ"ל בשו"ת אז נדברו (חלק י"ב סי' מ"א):
"מה שלא נהוג בתימן בפאה נכרית אין לזה ראיה שהמנהג אצלם שפאה נכרית דינה כמו השערות הטבעיות, שהרי לפי מהלך הלבוש שלהם וכמו שכבודו כותב לא שייך בזה פאה נכרית, וע"פ רוב זה נוגע רק כשיוצאת מהבית כאמור, אבל לדאבוננו שכאן אפי' הצנועות ביותר של נשי תימן אינן לבושות כמו בתימן, א"כ גם בנוגע לפאה יש להעמיד על עיקר הדין שלפעמים יש בזה נחיצות, כמו שבאו בשאלות לפני וצריכים להשתמש עם עיקר הדין, וגם כשנזכה בקרוב למשיח צדקנו שאז בטח כולם יקבלו עליהם עול הצניעות ברצון ויתלבשו כמו בתימן, יהיה זה ג"כ נוגע לענין כשהיא נמצאת בבית.
כל רב בקהילתו או בבית מדרשו יש לו הזכות להנהיג ולהחמיר על שומעי לקחו כפי ראות עיניו, ומחויבים לקיים דבריו, אבל אין בכוחו לחדש מנהגים דהוי כתורה שלימה, מה שלא היו ולא נבראו. את המנהג לא קובעת המציאות אם לבשו או לא, אלא אם נזהרות היו מחמת איסור של פאה, וזה לא היה שייך בתימן.
אמנם אף שאין כאן מנהג מה שנוגע להעדות, אבל מה שנוגע למקומות שייך בזה מנהג, כלומר הגרים בתימן אסור להם להתלבש בפאה מחמת מנהג המקום, וכן אפי' ממדינה אחרת שבאה מהמקום שנוהגות בפאה ובאה לתימן, אסור לה ללכת בפאה מטעם מנהג.
וכן ראיתי מובא מספר "רוח חיים" להגאון ר' חיים פלאג'י, דנשים הבאות מערי פראנקיא"ה לערי טורקיה ואין דעתן לחזור, שצריכין לנהוג איסור לכסות אפי' הפאה נכרית שלהן, וכ"ש אם יהיה תושב טורקיה שאבותיו דרו בה מימות עולם ולקח אשה מערי פראנקיא"ה, שהיא עתה מתיישבת בעיר עם בעלה, כי בוודאי שהיא אסורה ללבוש פאה נכרית.
הנה מבואר להדיא, שאין כאן מנהג עדות אלא מנהג מקומות, אף שאין לובשים מחמת איסור וצניעות אלא בגלל שלא שייך בהם פאה נכרית, מכל מקום נעשה זה כמנהג המקום שאסור משום מראית העין שזה עיקר הטעם המובא במשנה ברורה, ולא משום דת יהודית".
וכן כתב הגאון רבי שלמה קורח זצ"ל, מגדולי רבני תימן, ורבה של בני ברק, בהסכמתו לספר חן וכבוד: "וכפי שהעתיק המחבר את דבריו של הגה"צ רבי בנימין זילבר זלה"ה, בספרו "אז נדברו" חלק י"ב סימן מ"א, ומה שכתב שם: "כלומר, הגרים בתימן אסור להם להתלבש בפאה נכרית מחמת מנהג המקום", וגם מי שבאה לתימן אסור לה ללכת בפאה מטעם מנהג המקום ע"ש. אך לא הבנתי, עתה בארץ ישראל, שיש קהילות בנות מאות אלפים של יהודים, של מי היא ארץ ישראל, לומר זה מקומי ולא מקומך".
וכן כתב הרה"ג רבי יצחק רצאבי בספר "מעיל קטן" למהרי"ץ זצ"ל, בהערות לספר הנקראים "שולי המעיל" (סי' ו' הערה רכ"ח), במענה לשאלה מה דין נשות עולי תימן בפאה, אחר שנהגו בתימן בשנים ושלושה כיסויים. וזה לשונו שם: "אם חז"ל אמרו שאין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה, בזמננו הן מתקנאות גם בפאת ראשה של חברתן, ואי אפשר לקבוע איסור גמור ומוחלט בדבר, כי חכמי הדור חלוקים בדעותיהם אלו מתירים ואלו אוסרים, ורוב הנשים לא תשמענה לאוסרים אלא אם כן יחליטו כן כולם או רובם ככולם... והרבה פעמים יגרום ענין זה הפרת שלום הבית, כי קשה מאוד להיות שונה מחברותיה ושכנותיה. ואין לדון בזה מצד מנהגי הקהילות, כי בלאו הכי נשתנו כל מנהגי המלבושים וכיוצא בהם. ואין זה מחלוקת בין אשכנזים לספרדים, כי גם מהאשכנזים יש אוסרים, וגם מהספרדים יש מתירים".
וכן כתב בשו"ת "שירת בן הלוי" (סי' י"ג): "ומה שטענו הרבה אחרונים שמנהג לבישת הפאה הונהג והשתרש ע"י קלי דעת ואפיקורסים, זה היה יציב וקיים אז. אבל מה נאמר ומה נדבר בדורנו כאשר כל מלבוש הנשים, אף היראות ביותר, הוא לבוש שהונהג ע"י פורקי עול והגרועים אף בין אומות העולם. החל מנעלי הנשים עם העקבים, המשך בגרבים הדקות והשמלה המראה מקצת החלק התחתון, וכלה בגרוע מכל בחלק העליון של השמלה המבליט את צורת האשה. כל זה לא נתיסד ע"י אנשים יראים. ואם נעמיד אשה הלבושה בדורנו בצניעות ליד נשים שהיו לבושות לפני מאתיים שנה ויותר, כפרוצה תחשב. וגם על מלבושים יותר צנועים משל היום צעקו גדולי הדור של זמנם. ואם כן לא הנחת אשה תחת בעלה. אלא יש צד להקל, אחרי שכבר נהגו במלבושים אלו החדשים הרבה שנים, הורגלה בהם העין ואינם מעוררים את היצר כמו אז, ואי אפשר עתה לכוף את כל העם ולאסור עליהם הכל מכל וכל. ואין דין הפאה שונה היום משאר המלבושים".
וידוע שמרן הגר"ח קניבסקי היה מורה לספרדים להחמיר בפאה, אבל אחר שמח"ס חן וכבוד שלח לו את כל המקורות הנ"ל, הסכים עמו וכתב לו "מה שכתבת נכון". ונדפס בספרו.
וכן הביא אחד אחד מתלמידי הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל, בעלון "נשיח בחוקיך" המביא את תורת הגרנ"ק, בפרשת "אמור" תשע"ח: "שאלתי את מרן [הגרנ"ק] מה דין לבישת פאה נכרית, והשיב שמותר. הוספתי לשאול, האם גם בני ספרד יכולים ללבוש פאה נכרית, מכיוון שמה שלא נהגו בכך הוא משום שזה לא היה מקובל במדינות אלו, ולכן היה בכך חוסר צניעות, אך כיום מותר להם ללבוש. והשיב שהדברים נכונים".
ובכל אופן, המנהג העתיק אצל כל האמהות היה ב"רדיד" גדול שהוא כיסוי נוסף על המטפחת, ולכן נפסק בגמ' שהיוצאת בקלתה (-מטפחת) צריך לגרשה ואין לה כתובה, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע אבן העזר סימן קט"ו:
"יוצאת לשוק או למבוי מפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששערה מכוסה במטפחת... בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה... אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה".
וממילא מוכח שאין משקל למנהג האמהות (ובפרט שכל סגנון הלבוש השתנה, ואפילו כלפי הדור הקודם), וכן כתב הגר"מ שטרנבוך בספר דת והלכה סימן א': "צריך שני כיסויים מטפחת עם רדיד, שלא יתראה כלל משערות ראשן וכמבואר ברמב"ם ושו"ע, וזהו המנהג העתיק גם אצל הספרדים, וא"כ מצינו שבמטפחת לבד אין כאן תיקון רק פירצה ח"ו, והעיקר ביארנו שאין לחלק בענין זה בין אשכנזים לספרדים, שכולן נהגו פעם בלי פאה נכרית".
פרט נוסף הובא בדבריו של מרן הגאון רבי שלום משאש זצוק"ל, רבה של ירושלים, שכתב (בשו"ת שמש ומגן ח"ב) שלא שייך בזה מנהג כלל: "מעולם לא היה בזה מנהג אצל הספרדים בחו"ל. לפי ידיעתי במרוקו ארץ מולדתי, לא עלה על דעת שום אחד מרבני הדור גדול או קטן לדבר בזה כלל, שהרי לא היתה נמצאת פאה נכרית אצלם, רק דרך לימוד המשנה היו קורין פאה, אבל לא ראו ולא שמעו מזה כלל כדי לקבוע מנהג בזה לאסור או להתיר" (ובמאה האחרונה התפשט המנהג גם שם, כפי שממשיך וכותב שם).
