פאה נכרית - מותר או אסור?

שאלה:

האם תוכלו לכתוב סיכום כללי על נושא הפאה?

תשובה:

פאה נכרית היא כיסוי ראש משיער טבעי או סינתטי, הנהוג כיום אצל רוב הנשים במגזר החרדי. מנהג זה החל לפני כחמש מאות שנה, ועם השנים הפך לפולמוס הלכתי נרחב.

מצוות כיסוי הראש לנשים

בתלמוד הבבלי, מסכת כתובות (דף ע"ב), מוכיחים חז"ל מהפסוק "ופרע את ראש האשה", שראשה של האשה היה מכוסה מלכתחילה, ומכאן שמנהג בנות ישראל לכסות את ראשן (רש"י שם, בביאורו השני והעיקרי). היות ומנהג זה מוזכר בתורה, החשיבו זאת חז"ל כאיסור מן התורה.

מלשון חז"ל "דאורייתא היא" הבינו רוב הפוסקים שחובת כיסוי הראש היא מהתורה, למרות שמצווה זו לא נכללה במנין המצוות. אולם חלק מהפוסקים ובראשם שו"ת "תרומת הדשן" בשם הרמב"ם, כתבו שהאיסור הוא מדרבנן, וכוונת התלמוד היא שדין זה רמוז בתורה (ראו תרומת הדשן סימן רמ"ב. וכן כתב הראב"ד לעדת הספרדים בירושלים העתיקה, רבי יוסף נסים בורלא, בספרו "וישב יוסף" (חלק יו"ד סי' ב'), ורבה של חיפה, רבי יוסף משאש בספרו אוצר המכתבים חלק ג' (סי' אלף תתפ"ד), ורבי יצחק שמחה הלוי הורוביץ, מרבני ארה"ב, בספרו "יד הלוי" (על ספר המצוות, עמ' קמ"ג), ורבי אברהם רומנו, רב העיר סרייבו שבבוסניה, בספרו "אברהם אברהם" (ח"ב, פרשת נשא), ורבי אשר גרוניס, רבה של וילטשין בפולין, בספרו "פרי אשר" (סי' י"ב, עמ' ק"א).

במסכת עירובין (דף ק') מלמדים חז"ל שמנהג הנשים לכסות את הראש החל מחוה אמנו שנענשה על חטאה בעץ הדעת והתקללה מספר קללות, ביניהן "שתהא עטופה כאבל". הפוסקים האחרונים כתבו גם טעמים על פי תורת הקבלה, מדוע אשה נשואה צריכה לכסות את ראשה (הזכיר זאת אחד מגדולי האחרונים בספר מאורי אור: "על כרחך שיער [נאסר] מטעם כמוס, שליטת הקליפה". וכן הגאון רבי נחום רוטשטיין, ראש ישיבת נזר התורה, בתשובה על שיער מהודו ביאר את ההבדל בין שיער תלוש למחובר: "בזמן הנישואין בצירופא דמדת החסד מצד האיש ומדת הדין מצד האשה, אז על האשה שהיא ככלה תעדה כליה משוך חוט של חסד, שעל ידה יבואו כל החסדים שבאים לעולם, ואז היא מכסה שערות ראשה שהדינים יהיו מכוסים ונכנעים והרחמים מנצח את הדין, ועל ידי זה היא משפיעה החסד לכל העולם... ואחר אודיעך כל זאת בין תבין, ביסוד השערה מסטרא דדינין היא השערה היונקת מהגומה שלה, אבל כאשר פסקה יניקתה של השערה, ובפרט כאשר היא מעם הדומה לחמור, שוב לית לן בה, ואדרבה מאחר ונגזר יניקתה נשברו הדינים, והבן").

דין דת יהודית

בתלמוד הבבלי, מסכת כתובות (דף ע"ב), מפורטים מקרים בהם יכול הבעל לגרש את אשתו ללא תשלום כתובתה. בין היתר, מפורטים דברים הכתובים או רמוזים בתורה, המכונים בלשון המשנה "דת משה", ודברים שיסודם ממנהג בנות ישראל, המכונים "דת יהודית".

מדין 'דת יהודית' אסרו חז"ל את יציאת האשה ב"קלתה", ללא תוספת כיסוי מעליה. הרמב"ם והשולחן ערוך הבינו ש'קלתה' היא מטפחת, וללא רדיד המכסה את ראשה ורוב גופה, צריך הבעל לגרש את האשה ללא כתובה.

"יוצאת לשוק או למבוי מפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששערה מכוסה במטפחת... בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה... אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה" (אבן העזר, סימן קט"ו).

למרות זאת, התירו הפוסקים בדורות האחרונים את כיסוי הראש במטפחת או כובע, והסבירו שדין 'דת יהודית' הוא המנהג העכשווי של בנות ישראל הכשרות, וכאשר משתנה המנהג, משתנה הדין, לקולא או לחומרא, כפי המנהג.

פוסקים בודדים (הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר חלק ד' סימן ג', והגר"מ פיינשטיין) התירו אף גילוי "שיעור שתי אצבעות" (3-4 ס"מ) מהראש, תוך הסתמכות על שו"ת מהר"ם אלשקר (סימן ל"ה). אבל רוב הפוסקים חלקו עליהם בחריפות, והוכיחו כי מהר"ם אלשקר לא התיר את גילוי הראש עצמו אלא רק את השיער היוצא מחוץ לכיסוי (ראו בתשובת הגר"מ שטרנבוך, ספר דת והלכה סימן א). לגבי כיסוי הראש בפאה נכרית, נחלקו הפוסקים.

פולמוס הפאה

השימוש בפאה נכרית החל מלפני אלפי שנים. במערת קבורה במצרים, המתוארכת לזמן מתן תורה - לפני כ3400 שנה, נמצאה פאה משיער טבעי המסורקת כפי הנהוג בזמן ההוא, ונראית טבעית לגמרי (מערה זו התגלתה בכפר מצרי עתיק לפני כמאה שנה ע"י שני ארכיאולוגים מאיטליה. לפי הכיתוב שנמצא במערה, נקברו בה בני הזוג חה ומריט. קברם השתמר בצורה מושלמת, בצורה נדירה ביותר, ונמצא שלם וחתום. זהו ההישג הארכיאולוגי הגדול ביותר במאה האחרונה. כל חפציהם של בני הזוג הוצאו מהקבר והם מוצגים כעת במוזיאון המצרי בטורינו שבאיטליה, ביניהם: חמישים בדים, עשרים ושש חצאיות באורך הברך, ארבעה צעיפים, ופאתה של הגברת מריט). ראו בתמונה המצורפת.

גם לפני כ2000 שנה מוזכרת הפאה הנכרית במשנה ובגמרא, אך לא שימשה בזמן ההוא ככיסוי ראש לכלל הנשים אלא כתכשיט לכלות (ראו בתשובות הגאונים למסכת שבת דף ס"ד: "פאה נכרית. שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה, ומניחין אותו בראשי כלות כל ימי חופתן") או פתרון לבעלות מום ששערן היה לבן או דליל. בזמן התלמוד, נהגו הנשים להוציא צמה קלועה מחוץ לכיסוי הראש, ואותן נשים בעלות מום השתמשו בצמה העשויה מפאה נכרית (ראו ביאור נרחב בסוגיות הגמרא ובדברי הראשונים, בהקדמת הספר "חן וכבוד").

מנהג כיסוי הראש בפאה החל לראשונה בקהילה הספרדית באיטליה, לפני כחמש מאות שנה. רב הקהילה היה רבי יהושע בועז ברוך, מחבר הספר "שלטי הגיבורים", ובספרו הוא התייחס למנהג וכתב להתיר את כיסוי הראש בפאה נכרית. לאחר מכן התפשט המנהג בכל העולם.

הפוסקים הראשונים והעיקריים שחלקו עליו, בספרים שהתפרסמו עשרות שנים לאחר פטירתו, היו מהר"י קצנלנבוגן, באר שבע ויעב"ץ, והם סברו שיש חיוב ע"פ הרמב"ם לכסות את הראש במטפחת ועליה רדיד, ולפיכך אין הבדל בין מטפחת לפאה, ששניהם אסורים לפי דעת הרמב"ם והשולחן ערוך.
אחריהם באו פוסקים נוספים והזכירו טעמים נוספים לאיסור. טעמי האיסור הם משום מראית העין - שהרואה לא ידע להבחין בין פאה לשיער טבעי, ויחשוב שהאשה אינה מכסה את ראשה, משום דת יהודית - בהתייחסות לכך שבזמנם רק נשים בודדות חבשו פאה, והיתה זו פריצת גדר מול המנהג הרווח לכסות במטפחת, ומשום פריצות - שאשה החובשת פאה גורמת הרהורים לגברים הרואים אותה.

כאשר התפשט המנהג של חבישת פאה במקומות נוספים בעולם, כתבו פוסקי ההלכה (הגאונים בעל שו"ת "שואל ומשיב" ובעל "מאמר מרדכי", נכדיו של מהר"י קצנלנבוגן, בספרם "מגן גיבורים" או"ח סימן ע"ה) שטעמיהם של האוסרים כבר אינם רלוונטים, ממספר סיבות:

● ראשוני האוסרים פאה טענו שאין הבדל בין פאה למטפחת, היות וצריך כיסוי של "רדיד". אך כאשר מתירים כיום מטפחת לפי המנהג העכשווי, אין מניעה להתיר גם פאה לפי המנהג, שהוא 'דת יהודית' המשתנה לפי הזמן והמקום.

● איסור מראית העין אינו שייך כאשר התפשט המנהג, והרואה יכול לשער שהאשה מכסה את ראשה בפאה (ראו בדברי רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר, בספרו "אבני ישפה" חלק ה' סימן קמ"ה: "בזמננו יש מודעות רחוב שבני אדם תולים ברחובות על האיסור של הפאה הנכרית, וכמה הדבר חמור. אבל כפי מה שהוכחנו שכיום הדבר ברור שאין כאן מראית העין, לא שייכים דברי הפוסקים שאסרו הפאה משום מראית העין, כי היום השתנתה המציאות. ולכן מי שתולה מודעה על חומר האיסור, הוא מטעה את הרבים, כי יש על מה לסמוך").

● אין הרהור בשיער שרגיל להיות גלוי, כפי שכתבו הראשונים על שיער הרווקות (כעשרה ראשונים על מסכת ברכות דף כ"ד). וכאשר נשים רבות מכסות את הראש בפאה, הפך זה לדבר נדוש שאין בו פריצות.

● איסור "בחוקותיהם לא תלכו" אינו שייך כאשר פשט המנהג אצל בנות ישראל, ואין כוונת הלובשת פאה להיות דומה לנשים הגויות אלא להיות ככל היהודיות, ובפרט שכיום זה הפך לסמל האשה החרדית.

● אוסרי הפאה אסרו רק מדרבנן, ולכן ניתן לומר "ספק דרבנן לקולא" במחלוקת הפוסקים.

הפולמוס בימינו

כיום רוב הפוסקים מתירים לאשה נשואה לכסות את ראשה בפאה (ראו ספר חן וכבוד שהביא רשימה של עשרות פוסקים מדורנו), כפי המנהג מדורי דורות שהתפשט בכל העולם, אולם יש גם אוסרים, והבולט שביניהם הוא הרב עובדיה יוסף (בספר "חן וכבוד" פרק ח' מצביע המחבר על סתירות רבות בין התשובה שכתב הרב עובדיה יוסף לאסור לבישת פאה בשו"ת יביע אומר חלק ה' אבן העזר סימן ה', לבין תשובות הלכתיות אחרות שכתב בנושאים אחרים, מה שמוביל למסקנה כי למעשה לא אסר לגמרי אלא בבחינת 'הלכה ואין מורין כן', ותורמת לכך העובדה שבמקרים פרטיים שבאו לפניו הוא התיר, כגון: אם האשה אינה מוצאת חן בעיני הבעל עם מטפחת, או שיש לה לחץ נפשי מכך שחברותיה חובשות פאה והיא לא, כמפורט בספר "מעין אומר" חלק י"ב).

עדיפות הפאה על מטפחת או כובע

עשרות רבנים מכל החוגים והעדות, כתבו להעדיף לבישת פאה בימינו על מטפחת או כובע. ביניהם ניתן למנות את:

הרבי מליובאוויטש ("בעצם הענין דלבישת פאה נכרית, ולא להסתפק בכובע ומטפחת, מבואר ההכרח בזה בכמה מקומות. והרי רואים במוחש אשר לבישת כובע ואפי' מטפחת, משאירה חלק השיער בלתי מכוסה, על כל פנים במשך זמן קצר, זאת אומרת שעוברים על האיסור הגדול, וכהפסק דין בשו"ע" - תורת מנחם חלק י"ב עמ' קפ"ח, שיחת ר"ח אלול תשי"ד. שיחה זו הובאה גם בספר "ליקוטי שיחות" חלק י"ג עמ' קפ"ח ואילך),

הרב אברהם ישעיה קרליץ, בעל ה"חזון איש" (ראו ספר דינים והנהגות מהחזו"א, חלק ב' פ"ח אות ט', 

שיש עדיפות לפאה על מטפחת, כיון שהיא מכסה את כל השערות כראוי, ובמטפחת לפעמים מתגלות שערותיה. וכן העידו תלמידיו: הגר"ח קניבסקי, הגר"י מאיר, הגר"י פרידמן, הגר"ח גריינמן, ועוד),
הרב חיים קניבסקי, גדול הדור הליטאי (ראו ספר "נזר החיים" עמ' רי"ד: "בשם החזון איש אומרים, שיש מעלה בפאה, משום שמכסה את כל השערות... ויש אחרונים שמחמירים בפאה, אך אצלנו לא נהגו להחמיר". וכן בספר "חן וכבוד" הביא תשובות מכתב ידו),

הרב בן ציון אבא שאול, ראש ישיבת פורת יוסף ומגדולי הפוסקים הספרדיים (ראו תמליל דרשתו בספר "תפארת אבות" חלק שישי - פניני האור לציון, עמ' ל': "אם שערות האשה יוצאות בחוץ, לפי הזוהר זה לא טוב. ופאה עדיף, שהיא מכסה את כל הראש. ולא נקראת הולכת וראשה פרוע, כך משמע מהרמ"א. ואפילו שיש חולקים, אנחנו פוסקים כמו השו"ע והרמ"א"),

הרב שלום משאש, מגדולי הדור הספרדיים ורבה של יהדות מרוקו (ראו שו"ת שמש ומגן חלק ב' אבן העזר סימן ט"ו: "באלו הנשים הלובשות מטפחת, אי אפשר לומר "ונקה", כי המטפחת בורחת מן הראש, וגם מי שלובשות כובע נשאר הרבה שיער חוץ לצמתן, ועיני ראו נשי הרבנים קרוב לשליש ראשן מגולה, וכסהו והתגלה... מצוה וחובה על הנשים להתקשט לבעליהן וכו' בהיתר, ולא להתנוול ע"י מטפחת ויגרמו לבעליהן לתת עיניהם באחרות ח"ו, וכמה חששו חז"ל והתירו הרבה איסורין שלא תתגנה האשה על בעלה"),

הרב בנימין זילבר, חבר מועצת גדולי התורה (ראו שו"ת אז נדברו חלק י"ב סימן מ"א: "יש לזה מעלה שאפשר לקיים בקל דברי הזוהר"),

הרב משה שטרנבוך, ראב"ד העדה החרדית (ראו ספר דת והלכה סימן א': "וביותר רצוני להדגיש, דהאוסר היום לכל אחד פאה נכרית מדינא, אינו מחמיר רק מיקל בזה מאוד, שאשה היום במטפחת אינה מכסה כל שערותיה תמיד, וזה מקום לחוש לאסור מדינא אפי' מהתורה לרשות הרבים, ואם בפאה נכרית החשש לרוב הפוסקים רק מדת יהודית, במטפחת החשש מגילוי שיער, והיינו פגיעה בדת משה ממש, וא"כ המחמיר עלול להקל לגרום איסור תורה, שרק יחידים אצל הספרדים שיפרקו פאה נכרית, יזהרו במטפחת שתכסה תמיד כל השערות כדין, וגם אם בפאה נכרית הרי זה שינוי מדרכי אבותינו, במטפחת לחוד ובמיוחד לספרדים הרי זה שינוי טפי, שזה מפורש בשו"ע שצריך עוד לרשות הרבים רדיד ולא סגי במטפחת לבד, וכן נהגו באמת אצלם מדורי דורות, עד שסביבם נשתנה המנהג והתחילו במטפחת לבד. וא"כ אפי' במטפחת אין בזה חומרא, רק קולא נגד הפסק ומנהג מדורי דורות שצריך חוץ מהמטפחת רדיד דוקא"),

הרב מיכל יהודה לפקוביץ, ראש ישיבת פוניבז' (ראו במכתבו שהובא בקובץ בית הלל י"ט: "כיסוי הראש ע"י פאה גרמה טובה לכיסוי נאות של שערות הראש לבל יראו החוצה, גם לאלו שע"י כיסוי המטפחת לא היה דבר זה נשמר אצלם היטב... התעמולה שעושין בדבר [נגד לבישת פאה], יש בזה סכנה, לערער עיקרי הצניעות המחוייבת מן הדין"),

הרב משה פיינשטיין, הפוסק העיקרי של יהדות ארה"ב (ראו עדותו של הרב יצחק עבאדי בשו"ת אור יצחק, אבן העזר סימן ג': "וזכורני מיד לאחר נשואי שאלתי את הגאון הגדול הנ"ל [בעל אגרות משה] אם צריך ללבוש כובע על הפאה נכרית, ואמר לי שאין צריך. ועוד הוסיף לומר לי כי פאה נכרית יותר טוב ממטפחת, כי פאה נכרית מכסה את כל השערות, ועוד שבזה תמיד נשאר מכוסה כל זמן שהיא על ראשה, מה שאין כן במטפחת"),

הרב יהודה טשזנר, אב"ד אופקים (ראו בספרו "שערי תורת הבית" פרק ה' עמ' שי"ד: "הפאה מכסה יותר טוב את השערות שלה, כי בזה אפשר בקלות לכסות גם את כל השערות שבצדדים, וגם היא צמודה היטב ואינה נופלת, אבל עם מטפחת קשה לכסות את כל השערות שבצדדים, וגם המטפחת הרבה פעמים מחליקה וע"י זה מתגלים שערותיה"),

הרב מרדכי גרוס, גאב"ד חניכי הישיבות (ראו בספרו "והיה מחניך קדוש" עמ' י"ז: "וצריכה להיזהר מאוד שלא יצא משיער ראשה אף משהו, ונשים שמשאירות שערות גדולות יקשה הדבר מאוד שלא יצאו מעט שערות דרך המטפחת, ועדיף שתלך עם פאה נכרית אף בבית, וע"י זה לא יצאו שערות"),

הרב גבריאל ציננער, אב"ד נטעי גבריאל (ראו בקובץ אור ישראל ל"ו - ל"ז: "יש מעלה בחבישת הפאה, שהרי בכיסוי מטפחת מצוי שחלק השיער מגולה, וכבר נתבאר בפוסקים לאסור כלל, דלא כדברי מהר"ם אלשקר סי' ל"ה... עוד מקובל מגדולי ישראל טעם על שלא רצו להחמיר כל כך בזה [ולאסור לבישת פאה], מפני שלא תתגנה על בעלה. ובפרט בדורותינו אלה ראו ענין זה נחוץ למאוד, שדרכו לצאת חוצות לפרנסתו"),

הרב יוסף קאפח, מגדולי חכמי תימן (ראו בספר "טהרת משה" עמ' קצ"א: "פאה נכרית קדושה ומקודשת, והלוואי וכל בנות ישראל ינהגו בה. כי אין שום הלכה אצלנו שיש לקחת את האישה לדקורטור [מעצב] כדי שיבחר ויתאים לה את הלבוש המכער אותה דוקא, אלא מותרת להתנאות בפאה נכרית... יכולה הכלה לחבוש פאה נכרית יפה שביפות ונהדרה שבנהדרות, והכי איתה במשנה, והוי כיסוי ראש מעליא"),

הרב שלמה אליעזר שיק, מגדולי רבני חסידות ברסלב (ראו בספר "שיחות מוהרא"ש" חלק ט': "רואים בחוש אשר דרכה של המטפחת לזוז ממקומה, ובכך נראות שערות ראשה בחוץ. ועל כן טוב מאוד לחבוש פאה נכרית, שעל ידי זה לכל הפחות תהיינה מכוסות השערות. ואף שיש מהנשים הספרדיות הנוהגות שלא ללבוש פאה נכרית משום פריצותא, עם זאת מי שרוצה להסתכל בעין אמת ולהבין את האמת, ההכרח לו להודות, אשר אי אפשר בשום פנים ואופן לכסות את השערות במטפחת בלבד, כי היא נוטה הצידה, ואז נראות השערות בחוץ, ויש על זה קללה מהזוהר הקדוש"),

הרב שלמה זלמן אויערבאך, שהורה לנכדתו באופן חד משמעי ללכת דוקא עם פאה, למרות שלא רצתה בכך (ראו בספר "ועלהו לא יבול" חלק ג', עדות נכדו: "לבת דודתי שהתחתנה (נכדתו) ולא רצתה לקנות פאה נכרית, אמר: תהיי נורמלית ותקני פאה כמו כולן"),

וכן העיד חתנו, הרב יצחק ירוחם בורודיאנסקי, ראש כולל "ישיבת הר"ן" בירושלים (ראו תמליל שיחתו עם הרב יואל שילה, המובא בספר "חן וכבוד": "הפאות היו אצלו לכתחילה, אין בזה שום בעיה, ולבנות הטובות שלו הוא נתן פאות ולא הסתייג מזה... היה מקובל אצלנו, אני לא יכול להגיד שממש זה גם על דעתו אבל כך היה מקובל בבית, שיש עדיפות ללכת עם פאה. כי הפרקטיקה מראה שנשים שהולכות עם מטפחת - יש להן בעיה נפשית עם זה, וזה מתפרץ אצלהן בדברים אחרים - והדברים האחרים הם לא צנועים כל כך. אם הולכים עם פאה - אז רגועים ואין בעיה, לכן אצלנו מקובל שיש עדיפות אפילו ללכת עם פאה"),

הרב יהודה שפירא, ראש כולל "חזון איש" (ראו דבריו בספרו דעת יהודה: "פאה צנועה אין בה שום פקפוק, ובימינו יש בה גם משום חיזוק הדת כי קשה לצעירות לעמוד בניסיון"),

וכן הורה הרב מרדכי שמואל אשכנזי, רב ואב"ד כפר חב"ד, במכתב מיוחד שפירסם:

"ב"ה, ערב ראש השנה תשס"ח. אל אנ"ש שיחיו תושבי הכפר. בקשר לכיסוי הראש של נשים נשואות, אשר לאחרונה נהייתה בזה פירצה נוראה - הנני להודיע: א. מובן ופשוט אשר בחבישת מטפחת או כובע, כשאפי' רק מקצת מהשערות מגולות - הרי זה היפך השולחן ערוך! ב. על פי הוראות הרבי, על האשה לחבוש אך ורק פאה נכרית! הדברים מחייבים את כל אחת ואחת ללא יוצאת מן הכלל. אי לכך: אין לתושבת הכפר לצאת מביתה ללא חבישת פאה, והנני רואה בהוראה זו חלק מתקנון הכפר! ונזכה לכתיבה וחתימה טובה, כהבטחותיו הקדושות של הרבי שעל ידי חבישת הפאה זוכים לבני חיי ומזוני ולפרנסה".

החוששים לשיער ההודי

חלק קטן מהשיער המשווק בעולם, מקורו בהודו (כשלושים אחוזים, לכל היותר). רוב השיער ההודי המשמש לייצור פאות (כשמונים אחוזים) מקורו בנשים עניות המוכרות את שערותיהן תמורת כסף (עדותו של שר המסחר ההודי, בראיון לעיתון הגרדיאן). אך כעשרים אחוזים ממנו מגיעים מהטמפל ההודי, שם הצליינים מתגלחים לפני הכניסה לאליל, כחלק מטקס הטהרה. בשיער זה חששו הפוסקים לאיסור תקרובת עבודה זרה.

חשש זה התעורר לראשונה ע"י הרב נחום אליעזר רבינוביץ (בשו"ת שיח נחום סימן נ"א) בשנת תשכ"ח. מסקנתו היתה להחמיר, אבל לא הכריע בנדון (יש לציין כי בתיאור המציאות בהודו כתב דברים דמיוניים, כגון שיש להם יום מיוחד שהם מתגלחים בו, וכביכול יש להם טקס הקרבה של השיער).

בשנת תש"ל, פורסם הספר "דת והלכה" של הרב משה שטרנבוך ושם כתב בנושא זה, ומסקנתו היתה שלא ניתן להורות בזה איסור, ובכל אופן זה עדיף ממטפחת (ציטוט דבריו: "ומיהו כיון דאיסור משהו בע"ז אינו אלא דרבנן ולא ברור, וכן אי שערות חשיבי ולא בטלי, ויש בזה עוד צדדים וספקות, לא נוכל להורות בזה דאסור... אמנם אף שלענ"ד ראוי להימנע מפאות כאלו, מכל מקום עדיף פאה כי האי ממטפחת רפויה שמתגלין בה מקצת שערות, שבזה אסור מעיקר הדין").

בשנת תשס"ד, בתשובתו לרב יעקב אהרן שפירא, כתב הרב שטרנבוך שיש להחמיר בפאה המיובאת מהודו, אך אם לא ידוע מקור הפאה, יש להקל מטעם "כל דפריש מרובא פריש" (ציטוט דבריו: "למעשה אין בידי להתיר בחשש איסור דאורייתא החמורות שבחמורות, ובידוע או אפשר לברר בנקל שרשום בתוכה שזהו מהודו אין דעתי להתיר, ורק באין ידוע כל דפריש מרובא פריש ובסתמא לא חיישינן"). בשנת תשס"ד הענין עלה שוב לכותרות, בצירוף עובדות שגויות שכביכול השיער ההודי הוא רוב השיער המשווק בעולם (עובדות שהופרכו לאחר מכן ע"י נתוני האו"ם, ראו בקובץ "אחוזי שווא"). 

הרב יוסף שלום אלישיב, שבשנת תש"נ התיר את הפאות העשויות משיער הודי, חזר בו בשנת תשס"ד ואסר, בעקבות עדות שקיבל מהרב אהרן דוד דונר על גזיזת השיער בהודו (ראו בספר "הכצעקתה" את תמליל עדותו של הרב דונר. לאחר מכן הוכיחו מומחים רבים וכן רבנים שכתבו תשובות בנושא, שעדותו של הרב דונר לא היתה נכונה מבחינה עובדתית, והוכנסה בה פרשנות אישית). וכך פירסם הרב יוסף אפרתי בשמו:

"ע"פ המידע העכשווי, רוב הפאות הנמכרות או המיוצרות בארץ הקודש, מקורם בשיער ממדינת הודו, גם אם הייצור נעשה במדינה אחרת, ולכן כל פאה שאין ידוע מקורה, אסורה בשימוש... בארצות אחרות, אם רוב הפאות הנמכרות או המיוצרות במקומות אלה אינם משיער הודי, הרי פאה שאין ידוע מקורה אינה נאסרת, מדין כל דפריש, אך חובה לברר את מקור הפאה".

לאחר שהרב אלישיב אסר את השיער ההודי, עלו אליו רבני ארצות הברית, הרב פייבל כהן והרב ישראל בלסקי, והוכיחו לו שעדותו של הרב דונר היתה שגויה. הוא הציע להקים בית דין שישמע את טענות הצדדים, אך הרב דונר סירב להעיד בפני בית הדין. עקב כך, המליץ הרב אלישיב לייסד הכשר שיפקח על יבוא השיער. הרב מרדכי גרוס לקח על עצמו את הקמת ההכשר, וישב שעות רבות עם הרב אלישיב, שהתווה את דרכו של ההכשר (ציטוט מדברי הרב חיים כץ, ממייסדי ההכשר: "הקשר שלי עם הרב אלישיב התחיל מהנושא הזה, ואני הייתי מאלה שבדקו את הנושא. אני יכול להעיד: ישבנו על הנושא הזה שעות ארוכות, על כל פרט ופרט. הגאון הגדול רבי מרדכי גרוס השקיע בזה את הנשמה כדי לעזור לציבור, לסדר להם הכשר על פאות, כאשר אף אחד לא הצליח להתמודד עם זה. הגאון הגדול רבי מרדכי גרוס לא עשה דבר לפני שישב עם הרב אלישיב, הוא היה אצלו כל שבוע ושאל אותו על כל דבר ודבר. הרב אלישיב היה מעורב בכל פרט עד הסוף, והכל נעשה ע"פ הנחיותיו עד עצם היום הזה").

המתירים את השיער ההודי

בשנת תש"נ, בעקבות פניית גדולי הרבנים בארץ ובחוץ לארץ, בירר הרב יעקב אהרן שפירא מארה"ב את הנושא, ושלח את מסקנותיו לגדולי הרבנים בארץ ובחו"ל. בעקבות מסקנותיו, התירו הרב יוסף שלום אלישיב (תשובתו פורסמה בקובץ תשובות, חלק א' סימן ע"ז), הרב שלמה זלמן אויערבאך, הרב משה פיינשטיין והרב שמעון שוואב, את השיער המיובא מהודו (ציטוט דבריו: "ע"פ בקשת גדולי הרבנים באמריקה, ובראשם הרה"ג מוהר"ר שמעון שוואב זצ"ל, שלחתי את כל מה שעלה במצודתי, בענין הפאות המגיעות מבית הע"ז טירופאטי בארץ הודו, לפני הרבנים הגאונים הרה"ג מוהר"ר שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, והרה"ג מוהר"ר יוסף שלום אלישיב שליט"א, ועוד כמה רבנים חשובים, באר היטב, כדי שידונו עליהם בנוגע לאיסור תקרובות ע"ז, ועל פי מה שסידרתי להם בענין מציאות הדברים מה שיגעתי ומצאתי, הן עדותם של כומרי ואנשי ההינדו, הן עדותם של מומחים בענין דת ההינדו, יחד כולם החליטו ואמרו שהפאות מותרות, זה אמר בכה וזה אמר בכה להתיר כל אחד כפי דרכו"). על מהלך הדברים העיד גם הרב מנשה קליין (ציטוט דבריו בתשובתו בשנת תשס"ד: "כבר לפני כעשרים שנים יצאה השאלה על שערות אלו אם אין בהם חשש תקרובת ע"ז, והורו גדולי ישראל הלכה למעשה להתיר, ובתוכם ידיד נפשי מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, ולהבדיל בין חיים לחיים מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, ועוד שאר גדולי ישראל").

גם בשנת תשס"ד, כאשר הרב אלישיב אסר את השיער ההודי, חלקו עליו רוב הפוסקים וכתבו שאין בשיער זה חשש תקרובת עבודה זרה. הרב שמואל הלוי וואזנר והרב ניסים קרליץ יצאו בקריאה 'להשתדל' להחליף את השיער שהגיע בוודאות מהודו. בהתאם לכך פירסם הרב בן ציון הלוי וואזנר, תשובה הלכתית על פי דעתו של אביו (ראו קובץ "אור ישראל" ל"ו), ומסקנתו היתה שכל פאה שיש ספק מהיכן הגיעה, מותרת. גם הרב מנשה קליין, הרב יצחק עבאדי, הרב חיים יוסף דוד וייס, הרב אשר וייס, והרב ישראל בלסקי, פרסמו תשובות הלכתיות נרחבות, ומסקנתם היתה להתיר את השיער ההודי. כמו כן פורסמו עדויות מומחים וגרי צדק שגרו בהודו, התומכים בהיתר (הרב אשר שוורץ שכתב מאמר מקיף בנושא השיער ההודי, הביא במאמרו שצבי וייסמן מקליפורניה, ואבי כהן מירושלים (בעל תשובה), ובנימין קלוגר (כומר הינדו שהתגייר) גרו באיזור הטמפל זמן רב, נכחו במאות התגלחויות ורכשו בקיאות בתורת ההינדו, העידו בפני גדולי הדור ש"אין שום גוי שמחשיב את השערות לתקרובת, אלא הכנעה עצמית". והתפלא על הרב דונר שהעדיף להאמין להינדים אנונימיים שקיבל דבריהם על ידי מתורגמן, אף על פי שלהלכה אין לגוי נאמנות כלל. ובפרט כאשר הרב דונר בעצמו הצהיר שקיבל פעמיים עדויות סותרות מהגויים ההודים, ומפני זה הגיע למסקנה שהם אינם אמינים כלל. במאמרו הוכיח שהשיער אינו תקרובת, כי השערות אינן מוזכרות ברשימת מיני התקרובת הנמצאת בספרי ההינדו. כמו כן, אין הם טובלים לפני הגילוח, אלא דוקא לאחריו, ומשמע שפעולה זו נחשבת לטמאה אצלם ואינה נחשבת ל"עבודה". כמו כן, המתגלחים יודעים ששערותיהם הולכות למסחר, ואינם מוחים על כך שאין השיער מוקרב לאליל. כמו כן, הכמרים עצמם אינם מתגלחים לעולם).

כאשר בשנת תשע"ח התעורר הענין שוב, שלחו גדולי ישראל את הרב גרשון ווסט להודו על מנת שיברר את הענין, ולאחר ששהה מספר ימים בהודו ושוחח עם ההינדים, הגיע למסקנה שאין שום ערך לדבריהם, כי אין להם מושג מה הם עושים, והם משקרים ועונים לשאלות לפי רצונו של השואל, ולפיכך יש להתייחס רק לכתוב בספרי הדת שלהם (ציטוט דבריו: "מצד טבעם ומהותם כמעט ואין מכחישים ושוללים בשום דבר שאומרים להם, ואם יגידו לפניהם איזה הנחה או מציאות, בדרך כלל יסכימו בהנהון ראש או באמירת הן, ולפעמים אף יחזרו להגיד בעצמם הדברים שנאמרו אליהם, על אף שתיכף קודם לזה אמרו בעצמם אחרת, או שיודעים שהדברים אינם נכונים. רק מספר פעמים בודדים אירע ששללו או הכחישו בדברים שאמרתי להם. כשבאתי להודו והתחלתי לדבר שם עם אנשים מכל החוגים, מתגלחים ומגלחים וכומרים, נוכחתי לדעת שכמעט רובם ככולם הם אנשים כפריים וטפשים, גרועים פשוטים וגסים מאוד מאוד, כרחוק מזרח ממערב ממדינות המערב המתקדמות בהשכלה והבנה, וממילא כמעט אין להם שום הבנה ועומק במעשיהם, ואם אמנם אדוקים הם בלב ונפש לאמונתם כמו שהזכרתי לעיל, הרי זה רק בהשגה פשוטה ביותר, ובדרך כלל לא עלה על לבם מעולם להתעמק בטעמי מנהגיהם ומקורות עבודותיהם"). גם הרב יצחק מרדכי רובין, כאשר חקר את אחד העדים, הוכיח כי המתגלחים אינם יודעים מה הם עושים (בין היתר שאל את העד, האם יודע מה טעם מורידים לילדים את השערות בל"ג בעומר במירון ('חלאקה') ולא ידע להשיב. ואמר לו, אם אינך יודע טעם למנהג שנהוג בישראל מזה שנים רבות, ומסתבר שעוד אלפי יהודים נוהגים כך ואינם יודעים, למרות שטעמי המנהג הם פשוטים וכתובים בספרי האחרונים, מנין לך שכל ההודים המתגלחים בטמפל יודעים מדוע הם עושים זאת).

למעוניינים: כונן דרייב עם חומר רב בנושא