מרגישה שכולם מסתכלים עליה

שאלה:

אני וגיסתי נכנסנו לאירוע, שנינו נראות אותו דבר, פחות או יותר, אני עם מטפחת והיא עם פאה, ושמתי לב שכולם הסתכלו עליה, ועלי כמעט לא הסתכלו. אז איך אפשר להתיר פאה שמחטיאה את הרבים?

תשובה:

יש כלל ברור ופשוט בפוסקים, שאסור לאשה לבלוט ולמשוך תשומת לב מיוחדת, באופן שכולם יסתכלו רק עליה. והמקור לזה הוא בגמ' שבת דף ס"ב, בביאור דברי הנביא בישעיה פרק ג. 

אולם אין מושג כזה ביהדות, שאסור לאשה להתייפות כאשר היא יוצאת מביתה. בפרט אם היא מתייפה בשיער, שאין זה אלא כשיער הרווקות, וכפי שמותר להן להתייפות ואין בזה פריצות והכשלת הרבים במראות אסורות (כאשר פסק הרמב"ם שגם על בתולה אסור להסתכל להנאתו ולא למטרת נישואין), כך גם בנשואות.

ואע"פ שיסתכלו עליה, אין זה אלא ענין הגברים שצריכים לשמור עיניהם, והמסתכל עוונו ישא. התורה ציוותה לגבר שלא יסתכל על נשים ("ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם") אבל לא ציוותה על האשה לכער עצמה כדי שלא יבוא לידי ניסיון. האיסור הוא רק לגרום לו בכוונה תחילה להסתכל עליה ע"י התבלטות יתירה.

וגם אם נאמר שהפאה היא כמו בגד המוסיף יופי לאשה, וממילא מסתכלים עליה יותר, לא מצינו איסור לאשה ללבוש בגד יפה.

ואת אותו הדבר אפשר לומר על כל פריט לבוש, לדוגמא - אם תתלבשי יפה חצאית וחולצה וכו' יסתכלו עלייך, אבל אם תלבשי שק ואפר אף אחד לא יסתכל עלייך. אם תתאפרי יסתכלו עלייך, אבל אם תמרחי פחם על הפנים אף אחד לא יסתכל (גם בלי להקצין, היא יכולה להתלבש כמו סבתא מהדורות הקודמים ואף אחד לא יסתכל). 

אבל ביהדות אין מושג כזה! וההתקשטות וההתייפות ומשיכת תשומת לב היא טבעה של האשה, והתורה מעולם לא נלחמה באשה נגד הטבע שטבע בה הבורא יתברך, להתקשט ולהתייפות, רק אסרה עליה לבלוט באופן חריג.

וכן הוא בגמ' כתובות (דף נט:), "אין אשה אלא ליופי... אין אשה אלא לתכשיטי אשה... הרוצה שיעדן את אשתו - ילבישנה כלי פשתן..." וביארו התוס' שם שלדעת ר' חייא אין האשה חייבת להניק בנה, כי זה זה מפחית מיופיה. וביאר ב"בן יהוידע" שם: "כל הקפדתה ורעיונה הוא לשמור היופי שלה, שלא תכחיש יופיה, וכל דבר שגורם להכחיש יופיה בורחת ממנה ומקפדת עליו".

וכן כתב הגאון רבי יוסף חיים בעל בן איש חי בספרו "חוקי הנשים" (פרק י"ז): "אמת הדבר כי האשה מורשית ללבוש מלבוש המתאים ויפה לה, וכל דבר אשר בו תתקשט ותתייפה. אבל כל מלבוש שאינו מקובל בין הנשים היהודיות, אסור לה ללובשה, במיוחד בגדים המיוחדים לאשה פרוצה".

וכן כתב הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל בשו"ת אז נדברו (חלק י"ד סי' מ"ז), וזה לשונו: "אשה מותרת לצאת בבגדי צבעונין, אף שמדינא אסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה, אפי' בתלויות בכותל... וכן ביו"ט משמחה בבגדי צבעונין, ולא אמרו שצריכה להתלבש בחוץ בבגדים שחורים. וכל הפרק במה אשה יוצאת המדובר באיסור יציאה בשבת בתכשיטין, משמע דבחול שרי ולא חוששין להסתכלות, דלאו ברשיעי עסקינן שמסתכלים בכוונה על נשים".

ושם בסי' מ"ח כתב עוד: "ומה שמעכ"ק שליט"א כותב פשיטא שגורם הרהורים רעים שאסור מן התורה "ולא תתורו" וכו', הלוא גם בגדי צבעונין של אשה גורם הרהורים ואסור להסתכל גם כשתולין בחוץ, והלא אין לך דבר שגורם הרהורים יותר מיופי האשה שע"ז נאמר בעיקר ולא תתורו, וגם אסור משום "ונשמרת" כמבואר בע"ז (דף כ') באשת איש אפי' מכוערת, ואפי' הכי נשים יוצאות בגילוי פנים".

וכן כתב הגאון רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר זצ"ל בספרו "אבני ישפה" (חלק ז' אה"ע סי' קט"ו ענף ב'): "נשאלתי מאשה שנוהגת לשים על פניה איפור עד שכל הפנים מכוסים והיא נראית יפה, ואומרת שכולם מסתכלים עליה כאשר היא שמה כל זה על פניה. ושאלה אם זה מותר.ולא מצאנו איסור לאשה להתקשט. וכן מפורש שקונים לאשה בגדי יום טוב (או"ח סי' תקנ"ט ס"ב) אף שהבגדים האלה מייפים אותה. וכן אמרו מפורש שמותר לאשה להתקשט בזמן נדותה (יו"ד סי' קצ"ה ס"ט), והיינו גם בזמן שהיא הולכת ברחוב. ואם יש איסור להתקשט ברחוב, היו צריכים לפרט זאת. ולכן נראה לי שאף שהיא הרבה יותר יפה כאשר היא שמה על הפנים איפור, אבל כל שאין בזה גדר של פריצות אין בזה איסור".

וכן הביא בשו"ת מעין אומר (חלק י"ב עמ' רע"ג) מהגר"ע יוסף: "שאלה: האם מותר לאשה לשים סומק על פניה? תשובה: מותר. שאלה: מה זה שונה מוורד על פניה שיוצאה ללא כתובה? ענה לי מו"ר בקפידה: היא עושה רק ליופי".

וכן הוא בגמ' נזיר (דף מה.) "וגלח הנזיר פתח אהל מועד - ולא נזירה... זו כוחלת ופוקסת [איפור בעיניה וסומק בפניה], זו אינה כוחלת ופוקסת", וביאור הדברים הוא שהנזירה מגלחת במקום צנוע מחוץ לבית המקדש ולא בפתח אוהל מועד כמו הנזיר, שמא יהרהרו בה הכהנים הצעירים. אבל הסוטה עומדת בשער ניקנור ולא חיישינן להרהור משום שבסוטה יש ענין מיוחד לנוולה ולכן אינה מתאפרת, אבל אשה רגילה מתאפרת וכך היא יוצאת לרחוב, ואם תגלח בפתח אוהל מועד יהרהרו בה (והעדיפה התורה להצריכה גילוח במקום אחר, במקום לאסור עליה להתאפר ברה"ר).

וכן כתב בספר שבחי האר"י (סי' ד'): "אמר להם הרב לחברים: תדעו שהרבנים נתקבצו במעמד היום, והם רוצים לבטל הילולא דרשב"י כאמור, שלא ילכו נשים מקושטות למירון, ואם ילכו אפילו בבגדי חול לא ילינו שם אלא הזקנות. ואם ככה יעשו ח"ו יבוא המגפה הגדולה ויכלה רעים וטובים... ומה נעשה והרשב"י מרוצה בזה. וכמה שנים נוהגים לעשות כן, וח"ו יקפיד עלינו ויבוא הנגף בעם... ואז בשמעם דבריו נמנו וגמרו לבטל הסכמה זו ונתבטלה" (וכאשר אמרו לו החכמים "אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור עבירה לא יצאנו", ענה להם שהחוטא לבדו יענש).

וכן כתב בספר "אוסרי לגפן" (חלק ט' עמ' קע"ה ואילך): "אי אפשר לאסור להתנאות ברה"ר, דכך טבע האשה מבריאת העולם (עכ"פ מאז שאכלה מעץ הדעת), ובזמן חז"ל יצאו בתכשיטין לרה"ר בימות החול, ורק בשבת אסרו שמא תשלוף להראות לחברתה, ומבואר שהתכשיטין היו להתנאות לפני חברותיה ולא רק בפני בעלה, ומפורש בחז"ל שמשמחים אותה ברגל בבגדי צבעונין, ועיין כתובות (סה.) רש"י ד"ה לך ולחברך ולחברורך, "שלא אתבזה על הבריות", הרי שכך דרך האשה מאז ומתמיד, צא ובדוק אצל הנשים הצנועות ביותר, שלובשות בגדים נאים יותר מבעליהן שלובשים חליפה שחורה פשוטה". 

והיתר יציאה לרה"ר בתכשיטין, מפורש במסכת שבת, וראה בתוס' שם (דף סד: ד"ה רבי ענני), וזה לשונו: "ואנו שאין לנו רשות הרבים גמור... הרי היא כחצר שאינה מעורבת ומותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ובתכשיטים". וברא"ש שם: "הלכך מותר להתקשט בחצר וכן נמי ברשות הרבים שאין רחב ט"ו אמה". ובשו"ע או"ח (סי' ש"ג סעיף י"ח): "והאידנא, נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין". וברמ"א שם: "עכשיו שכיחי תכשיטין, ויוצאים בהם אף בחול". והביאוהו כל האחרונים. 

וכן כתב מהרש"ל בספרו "ים של שלמה" (בבא קמא פרק ח' סי' ל"א) והועתק גם בט"ז חושן משפט (סי' תכ"ד ס"ק ו'), וזה לשונו: "אשה שהולכת לחתונה ולותה בגד הראוי לה למלבוש לפי אומד ממונה, ונגנב או נאבד אפילו באונס, חייב הבעל לשלם, דודאי הבעל ניחא ליה שתהיה מקושטת בין הנשים". עכ"ל. והוא ממש כדברי מרן הגר"ש משאש לעיל, "שע"פ רוב ולפי רוח היום, יוצאים יחד לשוק בעל ואשתו בבת אחת, ויתבייש לראות אשתו מנוולת כמו ערבית, בתוך נשים אירופאיות מלובשות ומקושטות כראוי לרוח הזמן ובהיתר".

וכן כתב הגר"ש וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ו' סימן ל"ג): "שאל בנשים המקשטות עצמן אך ורק כאשר יוצאות חוצה ולא בביתם, האם זה נכון ודעת כבוד מעלתו שזו בגדר פריצות. הנה הכל תולה בכוונות הלב, ובצורה שהן עושות, דאע"ג דעיקר קשוט נגד בעלה, עיין שבת ס"ד ע"ב כדי שלא תתגנה על בעלה... ולאידך גיסא אם מקשטת עצמה ביותר, ובאופן המושך העין בצאתה לחוץ הלא זה היה עוון בנות ירושלים בשעת החורבן... איברא הרבה נהגו שבבית לא מקפידות כ"כ על זה, וגם הבעל אינו מקפיד, משא"כ כשיוצאות שאינן רוצות להתבזות שמקשטות באופן ממוצע להיותה מכובדת, הנה זה דרך העולם ואין בידינו למחות, אבל אלו שמקשטות במיני תכשיטים הרבה בהפרזה יתרה עד שמושכת עליה עין ראה לאו דוקא של פריצות אלא של קנאת ערותה, וקנאת אומות העולם בבחינת למה תתראו, ודאי איסורא קעבדי וכמה דברים רעים באים מזה".

וכן הביא הרב יוסף משדי שליט"א, מו"צ בד"ץ שארית ישראל, בחוברת אליבא דהלכתא (גליון נ"ה עמ' מג' הערה 120), בשם הגר"ח פלאג'י (מל"ח סי' כ"ז), "שכל אחד יזהיר לאשתו ולבתו וכו' שלא תצא אשה מקושטת הרבה", ולא אסר התקשטות באופן רגיל.
וכן בגמ' מסכת שבת (קלח.) אמרו: "לא תצא אשה בעיר של זהב, ואם יצאה - חייבת חטאת, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: לא תצא, ואם יצאה - פטורה. רבי אליעזר אומר: יוצאה אשה בעיר של זהב לכתחילה". ובספר יראים (סי' רע"ד) ביאר את מחלוקתם, "במאי קא מפלגי, ר' מאיר סבר משאוי הוא, ורבנן סברי תכשיט הוא ודלמא שלפי ומחויא ואתי לאתויי, ור' אליעזר סבר מאן דרכה למיפק בעיר של זהב - אשה חשובה, ואשה חשובה לא שלפא ומחויא". נמצא שלכולי עלמא אין חשש שתצא מקושטת בתכשיט זה משום צניעות (אע"פ שהוא תכשיט בולט מאוד, ורק נשים חשובות יצאו בו), אלא רק חשש צדדי, האם נחשב למשאוי וכו'. ומבואר גם שנהגו בכך.

וכן כתב הרב פסח אליהו פאלק בספר "עוז והדר לבושה", שהסכימו עליו גדולי הדור: "ההלכה מכירה בהחלט בצורך הקיים אצל נשים להתלבש בצורה נעימה ובטוב טעם, ואף מעודדת אותן לכך" (עמ' ט').

ועוד כתב: "גם אשה או נערה הלובשת בגדים צנועים מדי, בצורה שתפגין את צניעותה בפני כל, מנצלת את בגדיה הצנועים להשגת מטרה שהיא היפך הצניעות... לפיכך, אין ללבוש חצאית המגיעה כמעט עד הרצפה, ללבוש בגדים קודרים מדי, לפסוע בפסיעות מעודנות מדי, וכו', כי כאמור הפגנת יתר של צניעות היא בעצמה חוסר צניעות" (עמ' מ"ו).

ועוד כתב: "אשה נשואה... עליה להתלבש בצורה נעימה ונאה, באופן המשקף את שמחתה ואצילותה... כיון שכיסוי הראש ממלא תפקיד כה חשוב, מתאים שסגנונו ישקף את עדינותה הפנימית ורגישויותיה של בת ישראל. לפיכך, עליו להיות פריט לבוש המוסיף חן ואצילות למעמדה המלכותי של האשה היהודיה" (עמ' רכ"ו).

ועוד כתב: "במקום לגלוש לקיצוניות זו או אחרת, עליה להקפיד על תסרוקת נעימה למראה, היוצרת רושם מכובד ואפילו נאה. בת ישראל שייכת הרי למשפחת המלוכה, והופעתה צריכה להעיד על כך" (עמ' רנ"ב).

ועוד כתב: "שמלה נאה מסווה את הגוף עצמו, במקום להציגו לראווה, כי תשומת הלב מתמקדת בחן הבגד עצמו, ולא ביופי הלובשת. כאשר אבימלך שחרר את שרה מארמונו, לאחר שטעה בחושבו כי היא פנויה לנישואין, הוא נתן לה "כסות עינים". המדרש מסביר כי מדובר היה בבגד יפה. מדוע נתן אבימלך לשרה בגד שכזה? אמר רבי יוחנן עשה לה כסות שיהיו מביטים בה (בכסות) ולא בנויה (ביופייה של שרה). מאמר חז"ל זה מעביר מסר חשוב ביותר. שמלה יפה מסיטה את תשומת הלב מהגוף עצמו. לפיכך, טוב וראוי לשמלה שתהא פרחונית ומקושטת בכל צורה שהיא, בתנאי שהיא לא בולטת במיוחד ביופיה ואינה מושכת תשומת לב מופרזת" (עמ' שי"ט).

ועוד כתב: "יש נשים המתלבשות בבגדים קודרים וחדגוניים, וכמעט שאינן מקדישות מחשבה להופעתן. ביניהן יש אפילו כאלה, הנוהגות כך מתוך רגש מוטעה של צניעות וענווה. לדוגמא, לא איכפת להן כיצד נראית הפאה שעל ראשן, והן יוצאות מביתן חבושות פאה לא מסורקת ומוזנחת. בנוסף לכך, הן לובשות שמלות חסרות צורה וצבע, משוללות כל חן. סגנון לבוש כזה גורם תחושת אי נוחות לרוב הנשים, היודעות להעריך טעם טוב ולבוש אסתטי, ולכל הפחות מצפות מאשה שתקפיד על הופעה נאה ונעימה. התלבשות בבגדים קודרים ועלובים אינה מעשה מצער ובלתי חברותי בלבד, בנוסף לכך יש כמה סיבות חיוביות ביותר מדוע נשים ובנות צריכות להקפיד תמיד על הופעה נאה ולבוש נעים לעין... תכשיטים הינם חלק טבעי מלבושה של האשה, בתנאי שהם נעימים ועדינים. מותר אפילו לענוד תכשיטים במקומות ציבוריים... למעשה אנו מוצאים בחז"ל שאפילו נשים חשובות ביותר, כאשתו של רבי עקיבא, ענדו תכשיטים" (עמ' שצ"ח).

ועוד כתב: "המדרש (ויקרא רבה יג, ד. וכן מובא בתוספות חגיגה ט ע"ב) מביא משל מיוחד מאוד: "יאי עניותא לברתיה דיעקב כערקתא סומקתא לסוסיא חיורא" כלומר, נאה מיעוט [תכשיטים] לבת ישראל, כמו סרט אדום הקשור סביב צוארו של סוס לבן. נראה כי כוונת חז"ל היא: סוס לבן נחשב לבריה אצילית ביותר. חבל לקשט חיה כזו במידה מופרזת, המסתירה ומסווה את יופיו הטבעי של הסוס. ברם, סרט אדום הקשור סביב צוארו של סוס לבן הינו קישוט מתאים ואף ראוי לשבח. חוט זה הוא פריט קטן, המבליט את מראהו האצילי של הסוס הלבן ואת יופיו, שהרי הצבע הלבן נראה יפה במיוחד בתוספת מעט צבע אדום המנוגד לו. כך לגבי השימוש במיעוט תכשיטים במקום הפרזה והגזמה. חינה של בת ישראל וענוותנותה אינם מוסתרים כאשר היא עונדת לגופה תכשיטים בטוב טעם - נהפוך הוא, התכשיטים תורמים לחן, לאצילות ולמראה הטוב בהם התברכו בנות עמנו במידה גדושה" (עמ' ת"א).

ועוד כתב: "השימוש הנכון באיפור משפר את הופעת האשה ויוצר תדמית בריאה, מאושרת ונעימה לעין" (עמ' ת"ו).