הפאות של פעם והפאות של היום

שאלה:

ראיתי תשובה של הגר"מ אליהו זצ"ל, ובדרשה הוא אמר: "פאות נוכריות היו בדורות הקודמים, איזה פיאות נוכריות? איזה יופי להם? איזה הדר להם? היו חושבים כאילו האשה שמה קש על ראשה. לא היו להם לא יופי ולא הדר". מה יש לכם לומר על זה?

תשובה:

לא נותר אלא לדון לכף זכות את הגר"מ, ולומר שכנראה הגיע מארצות המזרח ולא הכיר מציאות של כיסוי בפאה נכרית, ולפיכך נעלמם ממנו המציאות שהיתה באירופה ועוד ארצות, עד לזמן הגמ', כדלהלן.

"אפשר בפאה נכרית" (והבעל לא יבחין בהבדל, גמ' נזיר כ"ח)

"שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה, ומניחין אותו בראשי כלות כל ימי חופתן" (תשובות הגאונים)

"שיער שעושה בקפח והקרח נותנן בראשו, ונראה כי אותו שיער שבקפח שיער ראשו הוא" (רבינו חננאל)

"ידבקו בו שיער נאה, והרבה... כדי שתתקשט בשיער" (רמב"ם)

"מחלפות שיער שנשים מרכיבות על ראשיהן להתייפות בהן, אם אין להן שיער רב, וכל מי שרואה אותן חושב שהוא טבעי" (רבי תנחום הירושלמי, מן הראשונים)

"וכיון שאינו ניכר אם הוא משיער גופה או משיער נכרית" (ישועות יעקב, תקס"ט)

"או נשים נשואות, שאינן יכולות להראות קלעי שערן, דשיער באשה ערוה, עושות קישורין כפאה נכרית, להראות כאילו הן שערותיהן ממש" (אפי זוטרי, תקנ"ז)

"יש לה הקישוט בפאה נכרית כמו בשיער של עצמה" (מגן גיבורים, תקפ"ט)

"פאה נכרית דנשי דידן, שאין אדם יכול להבחין אם בשיער עצמה או בפאה נכרית היא מתקשטת" (תורת שבת, תקצ"ט)

"אי אפשר להכיר בלי הבחנה אם הוא שיער שלה או של אחרת" (קנאת סופרים, תרכ"א)

"הפאה נכרית שנראה כשערה ממש" (הרי בשמים, תרכ"ח)

"וכנראה בחוש הראות דהאשה מביאה פאה נכרית ועושה אותם קליעות להתנאות בם, ולכן מנה הכתוב השיער בכלל הקישוטין" (בן יהוידע, תרנ"ח)

"מה שנהגו הנשים ללבוש פאה נכרית בראשן עד שנראה כאילו הולכות בשערות עצמן מגולות" (חסד לאברהם, תרנ"ח)

"נכד[ת]י הענדל-רייזל'ה, עליך מאוד יפה הפאה, אני זוכר היטב האיך הולמת אותך הפאה, בהחלט תענוג ('א מחייה') להביט" (הגאון רבי יעקב דוד וילובסקי זצ"ל (המכונה רידב"ז), במכתב לנכדתו, אשת הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, תר"פ).

"התחילו עתה ללכת בפאות העשויות משערות קצרות תלויות באופן שאין ניכר כלל אם היא נשואה או פנויה" (ברכה שלמה, תרפ"ח)

"כיון שיודעים העולם שיכולין עתה לעשות הפאה נכרית יפה כל כך שתיראה כשערות עצמה, אמאי נחשוד אותה" (סתרי ומגיני, תרצ"ב)

"ישנן בעלות מקצוע מומחיות מפורסמות כאלו, שמעבדות פאות נפלאות, שהרואה אותן לא יכיר בשום אופן שאלו הן פאות נכריות" (המאור, תשי"ג).

"ובפרט בזמננו, שאפשר להשיג פאה נכרית בכל הצבעים, והיא נראית יפה עוד יותר מהשיער שלה עצמה" (שיחת הרבי מליובאוויטש, תשי"ד)

וכן לפני כשבעים שנה היו נשות גדולי ישראל חובשות פאות קאסטם, כאשר פורסם במגזין COL: מרת זיסל קליין ע״ה זכתה להיות (בשנים הראשונות) הפאנית של הרבניות בבית הרבי מליובאוויטש זצ"ל - אם הרבי, הרבנית חנה נ״ע, אם הרבנית ואשת הרבי הריי״צ, הרבנית נחמה דינה נ״ע, והרבנית חיה מושקא נ״ע. מרת קליין סיפרה על הפאות קאסטם היוקרתיות שהיו הרבניות לובשות אז, ושהיו תופרים אותם שערה שערה, פאות שכיום יימכרו בעשרת אלפים דולר אם לא יותר. כשנכדתה מרת חני פרידמן התחתנה, נכנסו אז בשוק פאות קאסטם, והאמא שלה מרת דבורה גודמן תחי׳ השקיעה ורכשה לה פאה קאסטם, וכשהסבתא מרת זיסל קליין הנ״ל הגיעה לחתונה והראו לה את הפאה, היא צחקה ואמרה זה קאסטם? זה עבודה בעיניים... בואי אראה לך איך אנחנו היינו מכינות פאות, ותארה לה איך שהיו תופרים שערה שערה (מפי נכדתה מרת חני פרידמן).

כמו כן מוכח מסיפורים שהובאו בספרים וכדו', על הפאות של פעם שהיו זהות לגמרי לשיער הטבעי וגם עשויות בתכלית היופי.

וכן סיפר הרב יוסף יצחק גרינברג שליט"א, שליח חב"ד באלסקה והעורך הראשי של הספר "ימי בראשית", על הפאות לפני כשמונים שנה: "בשנת תש"ז כשהרבי מליובאוויטש זצ"ל נסע לצרפת להביא את אמו הרבנית חנה נ״ע, הוא השתהה בפריז כג׳ חדשים עד שסידרו את כל הניירות הרשמיים. במשך כל התקופה הזאת מרת טייבל ליפסקר ע״ה אשת ר׳ יענקל ליפסקר ע״ה היתה זו שבישלה את האוכל עבור הרבי, ובעלה ר׳ יענקל היה מביא את האוכל למלון ומכניס את זה לחדר הרבי. 

באחת השיחות שהיו לרבי עם ר׳ יענקל אודות מצב היהדות בפריז בכלל ושל אנ״ש בפרט, אמר לו הרבי שהיה כדאי שיקנה פאה יפה עבור זוגתו מרת ליפסקר, כדי להראות דרך לאלו הנשים המתביישות ללכת עם כיסוי ראש במדינה מודרנית כמו צרפת, שאפשר ללכת עם פאה יפה וכך לכסות את השיער. 

הרבי נתן לו כתובת של חנות לפאות בפריז, ואמר: "דער ארט וואו די פרוי פלעגט גיין", היינו בחנות שהרבנית נ"ע היתה קונה פאות בתקופת היות הרבי והרבנית בפריז. 

הרבי הוסיף שלמרות שזו חנות יוקרתית והפאות עולות שם מאוד יקר, אבל זה כדאי מאוד מכיון שהפאות שם מאוד יפות, וזה יפעול על הנשים היהודיות בצרפת וגם על כמה מנשות אנ"ש, שזה נהיה אצלם נסיון גדול ללכת עם מטפחת בבואם למדינה מודרנית כמו צרפת, שבודאי ישמחו ללכת עם פאה יפה. 

ר׳ יענקל ליפסקר סיפר שרעייתו אכן הלכה וקנתה שם פאה, וזו היתה פאה כל כך יפה, והיות שאנ״ש לא היו רגילים לזה, היו כאלו שהציקו לו על כך שאשתו הולכת בלי כיסוי ראש חלילה, ורעייתו היתה מראה לנשים שזו באמת פאה, ועודדה את הנשים לקנות כזאת פאה עבורם (מפי נכדו הרב מענדל ליפסקר, שליח חב"ד בקליפורניה).

וכן כתב הרב פנחס זליג ווייס שליט"א מח"ס "זיו אבות" בקונטרס "כבוד האב" (עמ' 53) וזה לשונו: "רבי יעקב מור ז"ל מבני ברק היה יליד ווערבוי. כשפגשתי אותו הוא היה כבר מעל גיל תשעים. כששמע שאני נין של רבי קאפל בלוי (הגאון רבי יעקב קאפיל הכהן בלוי, ראב"ד ווערבוי שבהונגריה, תלמידו הגדול של ה"כתב סופר") התלהב ואמר: אני אספר לך מי היה הסבא שלך, וכיצד עמד על משמר הדת בווערבוי. 

אביו, רבי בנימין זאב, היה נשוי לבת משפחת הרצוג, וגרו בווערבוי. הנשים היו הולכות אז עם פאה נכרית העשויה משערות משי, ולא משערות אמיתיות. אמו היתה בוינה, ושם התחילו לשווק פאות העשויות משער אמיתי. היא קנתה פאה כזאת, והיתה הראשונה שהלכה עם זה בווערבוי. כנראה שיהודי העיירה לא היו מודעים למציאות של פאה משיער אמיתי, והתפלאו לראות את גב' מור הולכת בגילוי ראש עם השיער שלה. מיד הלכו והודיעו לבית הדין שגברת מור הורידה את הכיסוי ראש שלה ח"ו. זמן קצר לאחר מכן באו שני אנשים עם הזמנה מהראב"ד רבי קאפל לבא לבית דין. הגברת מור הבינה שכנראה זה נוגע לפאה החדשה, ובקשה מהם להמתין כמה דקות, כי צריכה לחפש איזה מסמך כדי להראות לבי"ד. היא לקחה את החשבונית של קניית הפאה ובאה עם זה לבי"ד. 

כשרבי קאפל התחיל לומר שאנשים באו לספר שהולכת בלי כיסוי ראש, הוציאה הגב' את החשבונית שקיבלה מהחנות בוינה, שהיה כתוב בה שקנתה פאה משער אמיתי, ואמרה שח"ו לא עלתה על דעתה ללכת בלי כיסוי ראש, רק האנשים שלא הכירו מזה טעו בה. לאחר שרבי קאפל קרא את החשבונית הוא פטרה לשלום".

ובספר כאיל תערוג (עובדות על גדולי ישראל שנאמרו ע"י הגראי"ל שטיינמן, עמ' 679) מובא: "אחד מהיהודים היקרים בכפר סבא היה רבי משה דינין שהיה מעיר מינסק. הוא היה שוחט בעיר, והיה מדקדק מאוד. סיפר בן רבינו הגר"מ: בערך בשנת תשי"ב, נהגה בארץ תקופת צנע... הגרי"ז... לא סמך על אף שחיטה כי לא הכיר אז אף אחד... בנו הגרי"ד, ידידו של רבינו מקדמת דנא, ידע שאבי בכפר סבא, לכן הגרי"ד שלח את אשתו וזו הלכה עם אמי לשוחט בכפר סבא ר' משה דינין, ויחד פיקחו על השחיטה ומלחו, ומזה אכל הגרי"ז... 

בפעם הראשונה שהגיעה הרבנית אשת הגרי"ד לשחוט אצלו עופות, היא לבשה פאה, והוא לא ידע אם זה פאה או שיער, והסתפק כיצד יברך שם. הרבנית תמר היתה שם ואמרה לו: 'אל תדאג, זו אשה כשרה, אתה יכול לברך'. כך סיפר בנה, הגאון רבי אברהם יהושע ראש ישיבת בריסק, בימי האבל על אמו". 

וכן לפני כמאה שנה גילו שני ארכיאולוגים מאיטליה מערת קבורה בכפר מצרי עתיק, ובו נקברו איש ואשה לפני 3400 שנה, בתקופת מתן תורה. הקבר השתמר בצורה מושלמת, בצורה נדירה ביותר, ונמצא שלם וחתום. גם בגדיהם וחפציהם של בני הזוג נקברו עמם, והם הוצאו מהקבר ומוצגים כעת לכל דיכפין, במוזיאון המצרי בטורינו שבאיטליה. 

בין החפצים ופריטי הלבוש הכוללים חמישים בדים, עשרים ושש חצאיות באורך הברך, ארבעה צעיפים ועוד, השתמרה גם הפאה של הגברת, ולראשונה ניתן לראות בחוש כיצד נראתה פאה מלפני דורות רבים. המראה שלה הוא כמראה הפאות של ימינו הנראות כשיער טבעי ממש, אך במקום שיער חלק הנהוג בזמננו, עשויה הפאה כולה קליעות של שיער המשתלשלות ויורדות. 

תסרוקת זו היתה נהוגה בזמן מתן תורה והמשיכה גם בזמן הגמ' כאשר השיער הקלוע היה נחשב ליפה ביותר, וכמובא בגמ' במסכת סוטה (דף ט.) "היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה", וכמובא בתשובות הגאונים (שבת דף ס"ד) שהבאנו לעיל: "פאה נכרית. שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה, ומניחין אותו בראשי כלות כל ימי חופתן". 

הפאה היתה מונחת בתוך ארון עץ גדול בגובה 110 ס"מ, וכאשר נמצאה במערת הקבורה, היא עדיין זרחה מהשמנים המבושמים שנמרחו עליה. בדיקות מעבדה זיהו שמנים צמחיים מסויימים שמטרתם היא הענקת לחות לשיער כדי לשמור עליו במצב טוב. שמנים אלה השתמרו במשך 3400 שנה, ונותר רק לתאר כיצד נראתה הפאה הזו כשהיתה חדשה, אם כך היא נראית אחרי אלפי שנים.