שאלה:
אנחנו ספרדים והולכים כמו הרב עובדיה. יש לנו היתר ללכת עם פאה?
תשובה:
ראשית, העובדה שאתם ספרדים לא מעלה ולא מורידה לגבי היתר הפאה. אין זו מחלוקת בין אשכנזים לספרדים, והשולחן ערוך לא כתב את דעתו בענין זה.
אמותינו הצדקניות הספרדיות לבשו פאה עוד לפני 500 שנה, והפוסק הראשון שהתיר פאה נכרית והעלה נדון זה על שולחן הפוסקים, היה הגאון הספרדי רבי יהושע בועז ברוך זצ"ל, שנולד בתקופת מרן רבי יוסף קארו זצ"ל, ומוצאו היה מספרד, ומשפחתו גלתה בגירוש ספרד (שנת רנ"ב) לארץ איטליה, ושם שימש כרב הקהילה הספרדית, ומשם החל המנהג ללבוש פאה.
ובאותו הזמן, לפני כחמש מאות שנה, כבר רווח המנהג לצאת בפאה בקרב הנשים הספרדיות באיטליה, כי הש"ג כתב "סמך לנשים היוצאות", ומשמע שהיו נשים רבות שנהגו כך בזמנו, ולכן ראה לנכון ליישב את מנהגן. ולאחר שהתפרסמו דברי הש"ג, נהגו כל הנשים הכשרות במדינתו לצאת בפאה, באופן שאין הבדל בין נשואה לבתולה, וכמו שהעיד הגאון רבי יעקב פארדו בספרו "אפי זוטרי" (על השו"ע אה"ע סי' כ"א ס"ק ט'. נדפס בשנת תקנ"ז), ובין דבריו כתב שם: "וכבר נתפשט המנהג בכל איטליה כדברי שלטי הגיבורים".
ורוב גדולי הדורות הבאים אחריו הסכימו עמו, מי בשתיקה ומי בפסק הלכה, כרמ"א שפסק כמותו ב"דרכי משה" סי' ש"ג, והביא דבריו בשו"ע סי' ע"ה, וגדולי מפרשי השו"ע והטור, הסמ"ע שפסק כמותו בספרו "פרישה" על הטור סי' ש"ג, וביאר את דבריו, והמג"א שהביא ראיה לדבריו בסי' ע"ה ודחה בתוקף את דברי החולקים. ואחריהם באו שאר הפוסקים החונים על השו"ע, ורובם פסקו להתיר בהלכה זו. ובכל דור ודור שהתעוררה בו הלכה זו, כתבו עוד ועוד פוסקים להתיר, עד המאספים לכל המחנה, משנה ברורה וכף החיים, ופוסקי דורנו, ובראשם נר המערבי פאר הדור מרן הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, ראב"ד ירושלים ורבה של יהדות מרוקו.
ואין חובה לספרדיות ללכת בענין זה דוקא כמו הגר"ע יוסף, שמחמיר, אלא אפשר לסמוך על גדולי דור אחרים, שהתירו, כמו הגאון בעל "כף החיים", הגאון רבי רפאל ברוך טולדנו, אב"ד מקנאס, הגאון רבי חיים כסאר, מגדולי חכמי תימן, הגאון רבי עובדיה הדאיה, ראש ישיבת המקובלים בית אל, הגאון רבי בן ציון אבא שאול, ראש ישיבת פורת יוסף, הגאון רבי שלום משאש, רבה של ירושלים וגדול חכמי מרוקו, ועוד.
ומכל מקום, במקרה הצורך, גם חסידי הגר"ע יוסף יכולים לסמוך על פסק ההלכה שלו שפאה היא כיסוי ראש (ולכן מותר לגרושה ואלמנה ללכת כך. ראה בשו"ת יביע אומר חלק ד אבן העזר סימן ג: "נראה שיש מקום להתיר לאלמנה וגרושה ללכת עם פאה נכרית ברה"ר, כי הנה ידועים דברי הש"ג סוף פרק במה אשה (סד:) שנראה לו להתיר לנשים לצאת בפאה נכרית וכדמוכח ממתני'… וכן כתב הרמ"א בדרכי משה או"ח ככל דברי הש"ג הנ"ל בשמו, ע"ש. והמשנ"ב שם (ס"ק ט"ו) כתב בשם הפמ"ג, שבמדינות שהנשים יוצאות בפאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על השו"ע… [ומסיק] עכ"פ כאן שגם בנשואות יש מקילים גם ברה"ר, בגרושה או אלמנה מיהא [=על כל פנים] יש להקל, ובפרט במקום צורך גדול שהדבר נוגע לעבודתה ופרנסתה").
ויכולים לסמוך על מה שהתיר פאה לנשואות במקרים מסוימים, כגון כשהאשה אינה מוצאת חן בעיני בעלה עם מטפחת, או כשהיא נמצאת בלחץ הסביבה והיא בעצבות מזה, או כשמדובר בחוזרת בתשובה המסכימה לכסות עם פאה. והובאו דבריו בספר "מעין אומר" (שו"ת בקצרה, מפי השואל ששימש אצלו), וכן בקיצור שולחן ערוך "הרב עובדיה" (עמ' תרל"ט):
לשאלת השואל, "זוג צעיר, נשואים שנה וחצי, וסיפרה האשה שלובשת מטפחת, אך אפה ארוך, ולא מוצאת חן בעיני בעלה, וללבוש פאה בעלה לא מוכן כי פוסק כרבינו [הגר"ע יוסף, לאסור פאה], ענה הרב זצ"ל: "יכולה ללבוש פאה".
לשאלת השואל, "בחור מישיבת "חזון עובדיה" שנשא אשה, ואשתו הולכת כבר שנתיים עם מטפחת, כעת קשה לה והיא בדיכאון מזה. גרים בעיר בני ברק, ויש גם לחץ של המשפחה", ענה הרב זצ"ל: "שתלבש פאה. הרי היא בדיכאון, שלא תשתגע".
לשאלת השואל, "בקהילה אחת בחו"ל בה כל הנשים ללא כיסוי ראש, התחזקה אשה אחת והחלה ללכת עם פאה. ואמר לה רב הקהילה, שאם לא תשים מטפחת, כבר עדיף לא כלום. ענה הרב זצ"ל: "ודאי שפאה עדיף מגילוי ראש".
לשאלת השואל, "חוזרת בתשובה שהיתה הולכת עם פאה, כעת הולכת עם מטפחת. האם מותר לה לתת את הפאות שלה לאחותה החילונית ללבוש?" ענה הרב זצ"ל: "מותר". להלן קטע מתוך הספר:
כמו כן התיר לבחור ישיבה להתחתן עם בחורה המתעתדת ללבוש פאה, כאשר הבחור הסכים לכך רק אם יתיר לו הגר"ע יוסף בכתב ידו. וכתב לו הגר"ע בכתי"ק שמתיר לו להתחתן עמה, ולוקח עליו את האחריות ללבישת הפאה (ומעשים כאלה היו בכל יום).
דעתו האמיתית של הרב עובדיה
לאחר שראינו שהרב עובדיה התיר פאה לגרושה ואלמנה, ואף לנשואות במקרים מסויימים, נשאלת השאלה - הרי הדברים שכתב ואמר וצעק על פאה, מתאימים גם לגרושה או אלמנה שחייבת בכיסוי ראש; אם מדובר בפריצות גדולה, וכו' וכו', הכיצד יתכן שאשה שכיסתה עד עתה את ראשה במטפחת, תלבש מעתה פאה ולא יהיה בזה פריצות כלל ועיקר?
כמו כן, לאן נעלמה דעתו התקיפה והנחרצת נגד? הכיצד התיר לנשואות רק מפני לחץ החברה, או כדי שתמצא חן בעיני בעלה? האם היה מתיר לאברך להתחתן עם אשה שמתעתדת להתלבש בפריצות, ובמשך הזמן "אולי" יצליח להשפיע עליה בדרכי נועם?
מכאן נלמד שדעתו העקרונית של הרב עובדיה היתה להתיר פאה, רק שהיה זה בבחינת "הלכה ואין מורים כן" כדי שלא יתפשט המנהג אצל כולן, ולכן התיר רק ליחידים כנ"ל, אפילו מטעם כל דהוא, ובדרשותיו וספריו אסר בכל תוקף, בגלל שראה את המנהג מתפשט בציבור הספרדי כולו.
מעניין לציין את מה שכתב הרב אמיר קריספל שליט"א, ששימש ראש לשכתו של הגר"ע יוסף זצ"ל: "הרב משאש היה גאון גדול, בכלל לא במושגים שלנו. אני זוכר לפני הרבה שנים, שמישהו כתב ב'אור תורה' בענין פאה נכרית, הביא פוסקים כמנין "פאה" (86) נגד הרב משאש, וכתב זאת שלא בכבוד הראוי. מרן [הגר"ע יוסף] כעס מאוד על אותו כותב, והתבטא: 'וכי רק לו יש פוסקים? אם הרב משאש היה רוצה לענות לו, היה מביא לו פוסקים כמנין "פאה נכרית" (766) להתיר! לא זו דרכה של תורה'. ודיבר קשות כנגד אותו אחד שכתב בזלזול נגד הרב משאש... מי שהביא את הרב משאש לירושלים, זה מרן זצ"ל, לאחר שנוכח לדעת את גדלותו בתורה. מרן זצ"ל היה מעריכו ומכבדו מאוד מאוד".
וגם זה תמוה: אם יש פוסקים המתירים כמנין פאה, מדוע לא הביאם הגר"ע יוסף ביביע אומר חלק ה סימן ה, ובקושי ציין לפוסקים מתירים (והשמיט גם כאלה שהזכירם ביבי"א חלק ד סימן ג, ודחה אותם בקש (וראה מה שתמה עליו בשו"ת אור יצחק סימן ג, על התייחסותו לגר"מ פיינשטיין, ובפרט שפסק כמותו בענין גילוח וגם ציין לתשובתו על פאה, וראה מה שתמה עליו הגאון רבי יצחק טופיק שליט"א בספרו "עמודי שש" למסכת בבא מציעא (צא.) עמ' ק"ע בהערה, שהביא את שו"ת פני יצחק כאוסר ואינו אלא מתיר גמור, ויש כשמונה סתירות בתשובת יביע אומר - מחד התיר גילוח משום מראית העין ומאידך אסר פאה משום מראית העין, מחד התיר גילוח משום בחוקותיהם ומאידך אסר פאה משום בחוקותיהם, מחד התיר מטפחת משום דת יהודית ומאידך אסר פאה משום דת יהודית, מחד כתב ששיער אין בו פריצות כלל ולכן מותר לקרוא ק"ש גם כנגד נשואות מגולות, ומאידך כתב שפאה יש בה פריצות, ועוד ועוד סתירות קשות מאוד).
וכל זה מחזק את דברינו שלמעשה הבין שמותר, ולכן התיר במקרים פרטיים, וגם ידע שיש פוסקים מתירים כמנין פאה (ויש גם יותר) והשמיטם, אבל לדעתו היה צריך לפרסם לציבור שאסור כדי שלא יתפשט המנהג בין הספרדים, ויעשה כהיתר גמור ולכתחילה.
אין חיוב ללכת רק לפי הרב עובדיה
בנוסף לכך, עליך לדעת כי גם מי שהולך בדרך כלל כמו הרב עובדיה יוסף זצ"ל, יכול לפסוק בהלכה זו כהפוסקים המתירים, ואין בזה שום בעיה הלכתית. אין שום חיוב ללכת רק כפי פוסק אחד! מרן הגאון פוסק הדור רבי שלום משאש זצ"ל כתב שגם מי שנוהג לפסוק תמיד כרב זה או אחר, צריך ללמוד את הסוגיה כראוי, ולעיין בדברי הפוסקים המתירים, שמא הלכה כמותם. ולברר את ההלכה, ואם נראה לו שהמתירים צודקים – שילך כמותם ולא יהיה תמים!
וזה לשונו בשו"ת שמש ומגן (חלק ב' ) – בנוגע לענין פאה נכרית, שהגר"ע יוסף אסר: "רבני ודייני הספרדים ואבות בתי הדין בארץ ובחו"ל, כולם נשיהם יוצאות בפאה נכרית, ורק מעט מזעיר מהאברכים הספרדים של היום, או מחמת עניים או מחמת תמימותם, קיימו "ויאמר לאוסרים ה' עמכם" ונמנעו מזה, ומובטחני שעוד זמן גם הם יפקחו עיניהם ודעתם ויחזרו ללבוש פאה נכרית". ובתשובה שכתב לאחר מכן, ביאר את כוונתו בדבריו הנ"ל: "וזהו שאמרתי שהתלמידים הם תמימים… נתכוונתי לומר שעדיין לא הגיעו להכריע בעניני הלכה, וכל מה שאומרים להם קדוש. ואמרתי, שבעוד זמן יפקחו עיניהם להעמיק ולדעת האמת לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ויבואו גם להתיר, ויעמיקו לראות שכל טעמי האוסרים פג טעמם ונס ליחם". עכ"ל.
וראה במשנה באבות (פרק א' משנה ט"ז) "עשה לך רב", ופירש שם רבינו עובדיה מברטנורא "אם בא דין לפניך ונסתפקת בו, עשה לך רב". וכ"כ הרשב"ץ בספרו "מגן אבות", "אם באה הוראה לפניך ונסתפקת בה". וכן ברמב"ם שם, "כאומרם בירושלמי זיל אייתי לי זקן מן השוק דאסמוך עליו, ואשרי (ואתיר) לך". וכוונתו שבעל ההוראה ישתף עמו עוד בעל הוראה, כדי להינצל מטעות. וגם אין כיום דין של "מרא דאתרא", שהרי בכל עיר ועיר יש עדות שונות, ספרדים אשכנזים ותימנים, וגם ביניהם יש בעלי שיטות שונות בהוראה.
וראה מה שכתב בחיי מוהר"ן (סי' תמ"ד) לרבי נחמן מברסלב, שרצה לעשות את תלמידו רבי נתן אב"ד בקהילה מסויימת, והיה רבי נתן חושש שמא ישגה בהוראה, ואמר לו רבי נחמן שאם יש פוסק אחד (מהאחרונים) שמתיר, אפשר לסמוך עליו ואין לו מה לחשוש כלל. וקל וחומר בנדון דידן, שיש למעלה ממאה פוסקים המתירים, שאין מקום לחשוש לדעת האוסרים.
וראה בגמ' (ראש השנה יד:), "לעולם הלכה כדברי בית הלל. והרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה, כדברי בית הלל - עושה. מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל - רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל - עליו הכתוב אומר והכסיל בחשך הולך. אלא, אי כבית שמאי בקוליהון ובחומריהון, אי כבית הלל בקוליהון ובחומריהון". ופירש רש"י שם, "מקולי בית שמאי כו' - בעירובין מפרש לה במחלוקת אחת, שיש מקום שנוטין בה דברי בית שמאי להקל, ויש מקום שנוטין בה דברי בית הלל להקל... והאוחז בזו קולי בית שמאי וקולי בית הלל - רשע, שהרי דבריו סותרין זה את זה כדי להקל, והאוחז בחומרי שניהם - כסיל בחשך הולך הוא, שאינו יודע להבחין על מי לסמוך, אבל בשתי מחלוקות שהקילו אלו בזו ואלו בזו - אין כאן לא משום רשע ולא משום סכלות, דסבירא ליה בהא כבית שמאי ובהא כבית הלל".
וראה בתשובת הר"י בן הרא"ש בשו"ת "זכרון יהודה" (סי' נ"ד), הובאו דבריו בספר "עין יצחק" להגאון רבי יצחק יוסף שליט"א (חלק ג' עמ' נ"ה), ש"אין חיוב לילך אחר חכם אחד, וגם במיעוט נגד רבים יכולים לנהוג כדעת המיעוט, דהפס' אחרי רבים להטות אינו מדבר אלא בדין שנחלקו בו רבים ויחיד שנעשה כרבים, אבל מי שמחבר ספר בענין דינים והוראות, שאם רובו כדין נלך אחר כולו, חלילה וחס, שאין לך אדם, אפי' בזמן הזה שהלבבות אטומות, אם נפתחו קצת בתלמוד ויחבר חיבור בו, שלא יהיו רוב פסקיו כדין, ובמיעוטו שטעה יש חורבן עולם להטות משפטים וחוקים ולעבור על כריתות ומיתות בית דין. וראה עוד בלשונו שם, דמשמע שאי אפשר לנהוג בכל ההלכות כחכם אחד, דשמא פעם אחת טעה" [ע"כ לשון "עין יצחק" שם. וכתב שעכ"פ אין ללמוד מזה לפסוק כנגד השו"ע, שהתקבלו הוראותיו].
ומצוי בימינו שבכל ענין שואלים את הרב שהוא מומחה לאותו ענין, וכן בגמ' בכורות (דף מט:) "קיימא לן דכל היכא דפליגי רב ושמואל - הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני". וכן כתב הגר"ע יוסף זצ"ל בירחון "זכור לאברהם" (תשנ"ט, עמ' שי"ב): "מצינו למרן החיד"א בברכי יוסף בשיורי ברכה (יו"ד סי' רמ"ב סק"ח) שכתב, שהמנהג בארצות אשכנז למנות בתי דין לדון דיני ממונות, ומלבד זה ממנים רבנים מורי הוראות לדון ולהורות בדיני איסור והיתר, בענייני כשרות, טהרת המשפחה וכדו', והוא מנהג ותיקין, כי בית דין שמתמנה על חלק פרטי ממקצועות התורה, כל מעיינותיו ומחשבותיו במקצוע ההוא, והוא מומחה מאוד בדינים האלה ובפרטיהם, וחזקה עליו שיורה כהלכה, וכן ייסד הגאון מהרימ"ט בקושטא, שמלבד הבתי דין לדיני ממונות, מינה חכמים לדון בדיני איסור והיתר. ע"כ.
ובאמת שגם בתלמוד מצאנו שהיו ממנים מורי הוראה מיוחדים לכל מקצוע בפני עצמו, למשל בגיטין (ה:) ר' אחא הוה ממונה אגיטי, ועיין בפרש"י שם, ובשו"ת הריב"ש (סי' שפ"ט). ובחולין (נח.) שאלתינהו לרבנן טרופאי, ופרש"י מורי הוראות על הטריפות (ורמזו בברכי יוסף שם), ועיין בהרא"ש בבא קמא (פ"ד סי' ד'), שכתב שהטעם שפסקו חכמי התלמוד (בכורות מט:) הלכה כשמואל בדיני וכרב באיסורי, לפי שידעו ששמואל היה רגיל תמיד לפסוק בדיני ממונות, ולכך היה מדקדק בהם ויורד לעומקם ומשכיל על דבר אמת, עד שהתמחה מאוד בהם, לכן קבעו הלכה כמותו בדיני ממונות, וכן רב היה רגיל מאוד בהוראות איסור והיתר ומדקדק בהם לאשורם, לכן סמכו על הוראותיו בענייני איסור והיתר. ע"כ. וכן כתב הגאון מהר"י קורקוס בפרק י"א מהלכות ביכורים (הלכה י"ח). וסמך לדברי הרא"ש בזה, ממש"כ בבא בתרא (סה.) הלכתא כוותייכו (כשמואל ורב נחמן) דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דיני". עכ"ל.
וכן כתב הגאון רבי בצלאל שטרן זצ"ל בשו"ת "בצל החכמה" (חלק ו סימן כט, בסיכום התשובה): "שני מורי הוראה בעיר, שוים בתורה וביראה, אחד מהם מקיל בענין מסוים ומחמיר בענין אחר, כגון מקיל בעניני שבת ומחמיר בעניני נדה והשני בהיפך מחמיר בעניני שבת ומיקל בעניני נדה, מותר לשואל להציע כל שאלותיו ואפי' באיסורי דאורייתא לאחד ממורי הוראה, וא"צ להחמיר אפי' באיסורי דאורייתא לשאול כל פעם לחכם המחמיר באותו ענין. [אדם ה]מציע כל פעם שאלותיו בפני הרב המקיל באותו ענין, נראה שאין מזניחין אותו גם באיסורי דאורייתא, אבל מסתבר שאין נכון לעשות כך. [אבל] כה"ג באיסורי דרבנן נראה שאין בו נפתול. אם ידוע שהרב המקיל בענין מסוים בקי באותו ענין במיוחד וכן הרב השני בענין שהוא מקיל בו, מותר לשאול אפי' בדאורייתא, לכל אחד בענין שהוא מקיל בו. מותר לחכם להכריע לפי שיקול דעתו במחלוקת שנחלקו בו קודמיו, כקולו של זה וכקולו של זה אפי' במילי דאורייתא, היכא שאין הדברים סותרים זה לזה".